בריאיון של אבי בניהו בוואלה! ברנז'ה לקראת עליית הסדרה התיעודית החדשה "הגל"צניקים", סיפר מפקד גל"צ לשעבר שמנהלים בתחנה הזהירו אותו כי זו טעות לאפשר ליוצר דוקומנטרי להסתובב בתחנה בלי הגבלה. "חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון", אמר בניהו, "ושככל שאתה נותן למישהו יותר אמון - אתה יוצר יותר מחויבות. כשאתה מרגיש שסומכים עליך אתה בדרך כלל לא מנצל את זה לרעה". על סמך שלושת הפרקים הראשונים של הסדרה, מסתמן שהוא אכן לא היה צריך לדאוג. המצלמה של היוצר אודי קלינסקי אמנם מתעדת הכל, אבל גם מפסיקה כאשר ישנו דיון רגיש שאחד מהמשתתפים בו לא מעוניין שימשיך להיות מצולם. במקרים אחרים מעירים הנוכחים על המצלמה שאולי לוכדת משהו שלא יוציא טוב את התחנה, אבל הרגע בכל זאת נכנס לסדרה, ובדיעבד הוא דווקא לא נראה כזה בעייתי.
נדמה שיש בחירה מושכלת ב"הגל"צניקים" של מה ייכנס מתוך חומר הגלם הללא-ספק-עצום שהצטבר לאורך עשר שנות צילום, כזו שמאפשרת לה מצד אחד להציג צדדים סבוכים, אבל מצד שני גם לא לדרוך על יותר מדי יבלות. למעשה, הסדרה נפתחת עם משהו שנראה קצת כמו תשדיר שירות המנסה לקרוא תיגר על תפישתה של גלי צה"ל כמעוז ג'ובניקים לילדי שמנת: מיקומה של תחנת הרדיו הצבאית בלב יפו המעורבת הפך אותה ליעד קבוע עבור מתפרעים בימי האינתיפאדה השנייה, ובזה אחר זה אנחנו שומעים עדויות של המשרתים והעובדים בתחנה על האבנים שכמעט חטפו והפיצוצים שכמעט פגעו בהם. לא בדיוק ענייני דיומא. אחרי צילומים שארכו כעשור, הבחירה עם מה להתחיל את הסדרה היא אחת המהותיות בה, כך שקשה לא לצקת אליה משמעות.
הפתיחה הזו מייצגת את הפרק הראשון בכללותו, העוסק בתפקוד המערכת בזמני פיגועים, הקדחתנות, הצורך לדחוק אל ירכתי המוח שיקולים אישיים ופסיכולוגיים, זריקה של בני 18 אל משימות לא פשוטות. ובכן, יש כמה וכמה מקומות בצבא שמספקים גם הם סביבה תובענית לא פחות - ואפילו יותר - לבני הגילאים האלה, וזו מחשבה שקשה להשתחרר ממנה בזמן הצפייה בפרק הראשון, מעניין ככל שיהיה. מותר לחיילי גל"צ ולבוגריה להתלונן ולפרוק, אבל הבחירה לפתוח את הסדרה דווקא בדברים האלה מקנה תחושה קלה שהיא באה מנקודת מבט של מעריץ.
זה נכון על אחת כמה וכמה בהתחשב בעובדה שהפרק די מנותק מהבאים אחריו, ושהשני מתאים בהרבה לשמש כפתיחת הסדרה. למעשה ניתן לנחש שבשלב מסוים נועד להיות כזה, מהסיבה הפשוטה שהוא מגולל את תחילת הדרך. עיתונאים כמו אילנה דיין, יעקב אילון ואחרים משחזרים כיצד הגיעו לגלי צה"ל מלכתחילה, גורמים בתוך התחנה מתמודדים עם שיחות של צעירים המבקשים זימון למבחני התחנה. אם אלה בכל זאת דברים ששמענו מספר פעמים בעבר, "הגל"צניקים" מספקת לנו הצצה מסקרנת לבית החרושת עצמו - איך התחנה מתפקדת בתהליך הזה. איך היא בוחרת את אנשיה, מה הנבחנים עוברים, מה הבוחנים חושבים על אדם כזה או אחר שעבר אצלם, כיצד שיבוצי התפקיד שלהם מתבצעים וכן הלאה.
על כן דווקא הפרק השני מהווה נקודת מוצא טובה המובילה בטבעיות אל עיסוק כאילו-פרוזאי בתחנה הצבאית שעולה בקביעות לסדר היום, גם לאחרונה עם רזי ברקאי והסאגה הבלתי נגמרת של מירי רגב עם גלגלצ. הוא מגולל את התנהלותה בימים שבשגרה, ובעיקר את צמיחתם של העיתונאים בה מאז שהיו ינוקות בקורס כתבים. צעירים פעורים כמו מתן חודורוב, ספי עובדיה והדר מרקס, וגם חיילים וכתבים פעילים (דאז) כמו עמית סגל, דפנה ליאל ונסלי ברדה. כל זה קורה תוך טיפול ופירוק הסטיגמות שדבקו בגלי צה"ל והטענות כלפיה: הפרוטקציות הנדרשות כדי להגיע אליה, האפליה העדתית, הדיכוטומיה המובנית בין תקשורת פתוחה לגוף צבאי וכן הלאה.
המעקב ארוך השנים מקנה ל"הגל"צניקים" פרספקטיבה מרשימה, רוחב היריעה שלה מנוצל היטב ומגובה בעשייה טכנית מוצלחת שמספקת באלגנטיות ובמראית עין של קלילות את צדי המתרס, קופצת בזמנים ובמקומות כדי להאיר נקודות מזוויות שונות. היא מספקת כך מסמך מהנה ועתיר קוריוזים שמביא על סיפוקו יצר סקרנות רב שנים על אחד מגופי התקשורת המשמעותיים בישראל. ואף על פי כן, התחושה שמותירה "הגל"צניקים" דומה לזו שהותירה הפתיחה שלה - מעין סרט תדמית. קשה למצוא בה (לפחות בשלושת הפרקים הראשונים) משהו נשכני, פחות נעים, פולמוסי, זווית רחבה יותר, פוליטית. משהו שישאיר את הסדרה בדעתנו גם בעוד שנה. אבי בניהו צדק - סמוך על הבנאדם והוא לא ינצל את החירות שלו לרעה. קצת חבל.
"הגל"צניקים" משודרת בערוץ הראשון בימי שלישי ב-22:40