(בסרטון: קטע מתוך תוכנית המתמטיקה של שלומית דקל בטלוויזיה הלימודית בשנות השישים)
מרץ 1966. לונדון. סנסציה תקשורתית: ג'ון לנון אומר בריאיון עיתונאי כי "הביטלס יותר פופולרית מישו". אותו החודש, ישראל. סנסציה תקשורתית: שידור ראשון של הטלוויזיה החינוכית (שנקראה אז לימודית) חושף רוקסטארית שעתידה להיות יותר פופולרית בארץ מישו והביטלס ביחד: מורה אנונימית מירושלים בשם שלומית דקל, שמגישה שיעור מתמטיקה על המרקע והופכת לאישה הראשונה שהופיעה בטלוויזיה בישראל. וכך, בעוד הנוער הבריטי מתחרפן מהשיער ההיפי הארוך של לנון, הנוער הישראלי נטרף משיער האפרו היהודי של דקל. בעוד הקהל העולמי נסער באותה תקופה מכך שחלקי בובות ונתחי בשר הופיעו לצד חברי הביטלס על עטיפת אלבומם, הקהל הציוני נרגש מבובה אחרת - דודו, שמופיעה לצדה של דקל בתוכנית. לביטלס לא אישרו להכנס לישראל, אבל דקל זוכה לתגובות הערצה נלהבות כשהיא מבקרת באותן שנים בלונדון. היסטוריה והיסטריה? לא נכחיש.
במלאת 50 שנים לשידור הראשון של הטלוויזיה החינוכית, ביקשנו מאנשיה לאתר לנו את הבובה דודו. למרות מאמציהם הרבים הם הודיעו לנו כי לצערם איש לא יודע מה עלה בגורל הבובה. כולנו תקווה שהבובה הראשונה בטלוויזיה לא הגיעה למצב הקשה של הבובות המבותרות מהעטיפה ההיא של תקליט הביטלס. לעומת זאת, שמחנו ונרגשנו מאוד לאתר את שלומית דקל, האישה הראשונה בטלוויזיה. נפגשנו עם דקל המקסימה, בת 87 כיום, בדיור מוגן בירושלים. הישארו עמנו, יהיה גזעי.
כשהמגישה הראשונה בטלוויזיה הוזמנה לאודישנים לטלוויזיה היא בכלל לא ידעה מה זה טלוויזיה כי בארץ היו רק מכשירי טלוויזיה מעטים שקלטו את שידורי ירדן. דקל לא באה מגלי צה"ל, לא מהעיתונות ובוודאי שלא מהדוגמנות, אלא מבית הספר ארלוזורוב בירושלים, שם לימדה חשבון. "יום בהיר אחד קראנו שבן גוריון מתנגד להקמת טלוויזיה כללית בארץ, אבל מוכן ברוב טובו לקבל טלוויזיה לימודית - לא חינוכית, אלא לימודית שתלמד מספר מקצועות, כדי שזה יעלה את רמת ההוראה. לא התייחסתי לזה", מספרת דקל. "ואז מפקח הגיע לשיעור שלי ואמר 'אני שולח אותך בין המועמדות לטלוויזיה'. אמרתי לו: 'מה זה טלוויזיה?' בחיים שלי לא ראיתי טלוויזיה, לא היתה עדיין בארץ. במבחנים היו כ-300 מועמדות. זימנו אותנו לתל אביב. היה שם הפרופסור שהקים את הטלוויזיה בירדן והקים גם באופן טכני את הטלוויזיה בארץ. הוא עזר מאוד בבחירת המורים המתאימים. הראו לנו תוכניות טלוויזיה וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי תוכנית טלוויזיה. פקחתי עיניים. אמרו לנו, 'תסעו עכשיו הביתה ותכינו 10-15 דקות לשידור בטלוויזיה, כל אחד במקצוע שלו'. היו שלושה מקצועות: חשבון, יסודי עד כתה ח' ומתמטיקה לכיתות התיכוניות, טבע ואנגלית. באתי הביתה, חשבתי מה להכין. צריך להראות משהו. בלימודי חשבון יש מספרים, את מי זה מעניין? עלה בדעתי רעיון שאכין תוכנית על פירמידות במצרים, ומזה אגיע לנפח הפירמידות. היו לי תמונות ממצרים. וכך היה. הכנתי שיעור נחמד של 10 דקות, ובאתי עם זה לטלוויזיה, צילמו את זה ובסוף הגענו לחישוב הנפח. חזרתי הביתה ושכחתי מהעניין. התמזל מזלי ונבחרתי להיות המורה לחשבון. התחלנו לעבוד וזאת היתה עבודת פרך. הייתי נוסעת כל בוקר בשעה 6 בבוקר להרצליה, כי הבניין של הטלוויזיה הלימודית עוד לא היה מוכן. היו לי שלושה ילדים קטנים והתלבטתי עם כל העניין אבל בעלי מאוד עודד אותי. לקחנו אישה שתהיה בבית כל השעות שאני לא נמצאת. כי הייתי חוזרת כל ערב בשמונה".
- באותה התקופה, אישה קרייריסטית, שעובדת שעות רבות ונמצאת בבית רק מעט זמן, לא היה דבר מובן מאליו בכלל.
"כן, זה היה מאוד לא מקובל. הייתי אז מורה כבר איזה 12-15 שנים ושמחתי על השינוי. אם בעלי היה מתנגד כמובן לא הייתי עושה את זה, אבל הוא מאוד תמך בי אז עשיתי את זה. בהתחלה זה היה מאוד קשה, אחר כך התרגלתי לנסיעות האלה. שישבת הייתי בבית. אחרי שנים שאלתי את הילדים, אם היה להם קשה שלא הייתי בבית, והם אמרו שהיו מבסוטים כי היו חופשיים לעשות מה שהם רוצים".
24 במרץ 1966, השעה 12:18. תוכנית הטלוויזיה הראשונה בישראל עולה לאוויר,בערוץ הטלוויזיה הישראלי הראשון הטלוויזיה הלימודית (ערוץ 1 עלה רק שנתיים מאוחר יותר, ש"ב). לאולפן ברמת אביב הובא ציוד חדיש, ובטקס חגיגי, כך לפי תיאור בעיתון "הארץ", לחץ ראש הממשלה לוי אשכול על כפתור ההפעלה. לצדו היו אז כ-200 אורחים, בהם שרים, חברי כנסת ובני משפחת רוטשילד. באותו הזמן, ב-32 בתי ספר בארץ ישבו תלמידים וצפו בשידור שיעור מתמטיקה מצולם. השידורים יועדו לכיתות ז'-ט' ועסקו במתמטיקה, ביולוגיה ואנגלית בלבד. על פי הדיווח, סגנו של אשכול, אבא אבן, דיבר בטקס ואמר כי הטלוויזיה הלימודית "לא תציג שום דבר שהינו שנוי במחלוקת דתית או מדינית בישראל".
"הוחלט בטלוויזיה שהשידור הראשון יהיה שידור חשבון שלי", אומרת לנו דקל. "עבדתי עליו הרבה זמן. שם השידור היה 'תפיסת המספר והכמות', אצל ילדים ואצל חיות. קראתי בספרות למשל שציפור בקן יש לה 3 ביצים, ואם אתה לוקח ביצה אחת, היא מבחינה בכך. קראתי כל מיני צ'יזבטים, כמו שקראנו לזה בפלמ"ח, על איך חיות תופסות מספרים. אחר כך צילמנו איך ילדים קטנים תופסים מספרים ואיך זה התפתח והגיע עד המחשב. שתדע, לא היו אז בבית מחשבים בכלל. נסענו למכון ויצמן ושם היה מחשב ענק בגודל קיר. הסדרה הראשונה ששידרנו בטלוויזיה היא על איך נבנתה שיטת המספרים שלנו. נכחתי בשידור הראשון. נסעתי לשם אחרי שהלכתי למספרה והתלבשתי יפה. הלימודים לא היו בכל בתי הספר בארץ, כי עוד לא היו טלוויזיות. רוטשילד תרם לבתי ספר 20 ומשהו טלוויזיות, ואלו היו הכיתות הניסיוניות. כשהתחילו לשדר עוד לא היתה לנו טלוויזיה, אז הלכתי לראות את עצמי אצל השכנים. היתה להם טלוויזיה כי הם ידעו ערבית, והם צפו בירדן".
- הפכת לכוכבת. עד לאן גלשו תופעות הערצה? האם נערות ביקשו ממך לחתום על ספרי לימוד של מתמטיקה שלהן? האם נערים שרו לך את השיר "לו רק היית קצת פחות המורה שלי"? (בוא לא נהיה קטנוניים ונתעלם מכך שהשיר נוצר רק 15 שנה אחר כך)
"כל האנשים בארץ הכירו אותי. הלכתי ברחוב בירושלים וכולם הכירו אותי. היה מצחיק מאוד שכשהייתי בלונדון, ברחוב עברו ישראלים, והכירו אותי. 'אה, הנה זאת מהטלוויזיה!'. היום אין דבר כזה, יש כל כך הרבה ערוצים. היו לי מעריצים. בעלי היה מסלק אותם. במקרה קיצוני היה אחד שבא אלינו הביתה, דופק בדלת, מביא לי פרחים. אני זוכרת שבעלי סילק אותו באיומים".
- לא צריך לצפות בסדרה "מד מן" כדי לגלות מה היה היחס לנשים בעולם התקשורת בשנות ה-60. נכדתך קרן, פעילה פמיניסטית, אמרה לנו כי שמעה סיפורים משפחתיים על יחס שוביניסטי, סקסיסטי ואולי לעתים גם משפיל כלפיך בצילומי התוכנית באותה תקופה.
"'משפיל' היא לא המילה המתאימה. היו מצלמים את השיעור במכה אחת. לפעמים הייתי אומרת מלה נרדפת. נגיד, במקום להגיד 'חמור' הייתי אומרת 'אתון'. אז היו מפסיקים את השידור ומתחילים אותו מהתחלה. למה? מפני שאלה שהיו צריכים להראות את הפרופס, להראות את התמונה, הם התכוננו למלה 'חמור'. אורך השיעור היה 20 דקות, אז הייתי צריכה להגיד את הטקסט בע"פ 20 דקות. הייתי צריכה להגיד את אותה המילה, ולא מילה נרדפת, כדי שלא יפסיקו לי את השידור. היו צועקים עליי 'מטומטמת, שכחת את זה!'. היו צרחות. הבמאי ישב למעלה, צלמים ישבו למטה, ואני הייתי בתוך אולפן ענק שנבנה בטלוויזיה הלימודית. אם לא דייקתי, חטפתי. למה חטפתי? כי לצלם 20 דקות לקח יום צילומים".
ואם לא מספיק היחס השוביניסטי והצרחות שספגה, דקל מגלה כי גם נגזל ממנה פרס כספי בו זכתה התוכנית שכתבה והגישה. הפרס הוענק ב-1966, במסגרת תחרות בינלאומית לשידורים חינוכיים בטוקיו, יפן עבור תוכנית שיעור בגיאומטריה על היקף המעגל ושטח העיגול. התחרות נערכה על ידי שירות השידור היפני בחסות איחוד שירותי השידור האירופאים. "זה היה שיעור מאוד חי ותוסס. זכיתי בפרס מיוחד. אבל היות שרוטשילד היה זקוק לכסף, הוא לקח את הפרס, 1,500 דולר. לי הוא שלח בקבוק יין ועוגה. חתמתי בחוזה כשהתחלתי לעבוד שאני מוותרת על כל התגמולים והפרסים. כל כך צחקתי, לא ראיתי בחיים שלי טלוויזיה, לא ידעתי מה זה, ואומרים לי את מוותרת על הפרסים. מה אני אגיד, אני לא מוותרת על הפרסים?".
- ובכן, עשרות שנים לפני ניצול מתמודדי הריאליטי, נראה כי הוחתמת על החוזה הדרקוני הציוני הראשון בטלוויזיה.
"כן. אבל לא הרגשתי שזה דרקוני. אהבתי את העבודה, והיה לי כיף. זה היה חוזה ששילם לי כפליים ממשכורת של מורה. אז בשבילי זה היה ענק. נכון שזה היה לא הוגן הקטע עם הפרס, וגם הקטע עם השידורים החוזרים. שידרו אותי חמש פעמים ביום אבל לא קיבלתי תגמולים על מספר השידורים. הפסקתי לעבוד שם ב-1970, ואחרי זה עוד שידרו 15 שנים את התוכנית בשחור לבן, עד שנהיה צבע בטלוויזיה. לא קיבלתי אפילו אגורה שחוקה אחת על השידורים החוזרים. היה מגיע לי עליהם לפחות כמה מיליונים. בעלי אמר לי, תראי איך מסדרים אותך! נו, מה אני אעשה. חוזה זה חוזה. עשינו חוזה עם רוטשילד כשנכנסנו לעבוד".
- בתור האישה הראשונה שהופיעה בטלוויזיה, ולרגל יום האישה הבינלאומי שחל שלשום, אבקש לשמוע את דעתך על הדרת נשים במידה לא מבוטלת בטלוויזיה ובתקשורת בכלל.
"לוקחים גברים לתוכניות שהם כאילו עם 'חלק גברי', בחדשות ובפוליטיקה. אני לא חושבת שנשים פחות מתעניינות, היה שינוי גדול, אבל המסורת היא שגברים 'יותר מבינים בזה'. אנחנו עדיין חיים בחברה שוביניסטית. אבל זה הולך ומשתפר. הבעיה של נשים בגילאים שרלבנטים להגשה היא שהן עסוקות עם הילדים שלהן, עסוקות בהקמת משפחה. היום מקימים משפחה בגיל מאוד מבוגר. כשהן כבר אחרי הקמת המשפחה והילדים יותר גדולים, הנשים הן כבר 'פאסה'".
במשך שנים רבות, אני אומר לדקל, קיימת ירידה עקבית בשיעור התלמידים הניגשים לחמש יחידות במתמטיקה. הירידה הזאת מייצרת מחסור משמעותי במהנדסים ישראליים. בחודש שעבר פורסם כי רה"מ נתניהו, המשמש גם כשר הכלכלה, מקדם תוכנית לייבוא מהנדסי תוכנה לעבודה בחברות הייטק בישראל, כדי למלא את המחסור הקיים בשוק. כמורה מיתולוגית למתמטיקה, איך את מסבירה את התופעה והאם זה מטריד אותך, אני שואל אותה. "זה מאוד חבל", אומרת דקל. "וזה מאוד מוזר. בזמני היינו בין עשרת הראשונים במתמטיקה באירופה, ועכשיו אנחנו במקום 20 וכמה. למה זה קורה? דבר ראשון כי הכניסו לחישובים גם את האוכלוסייה הערבית והאוכלוסיה הדתית. באופן כללי, הציונים של הערבים והדתיים נמוכים במבחנים חיצוניים מאשר בשאר האוכלוסייה. אני חושבת שהרמה במתמטיקה תוכל לעלות אם יאמצו עכשיו שוב את הטלוויזיה הלימודית, עם הדרכה כל כך צמודה כמו שאנחנו עשינו אז, שכללה מפגשים שלנו עם המורים שבהם לימדנו אותם את כל הנושאים שיהיו בחודשים קרובים, ואז הם ראו עם הילדים את השידור".
- בטח בבתי ספר התרגשו כשמורה מפורסמת כמוך באה לבקר אצלם. כמעט כמו שהתרגשו בגן הילדים בו למדת באסטוניה, כשהיית בת 3 וחצי, ובא לבקר אתכם המשורר חיים נחמן ביאליק. את, הקטנה מכולם, נבחרת להגיש לו זר פרחים.
"נכון. אבא שלי היה ראש התנועה הציונית באסטוניה, וביאליק ערך סיור באירופה לפני מותו. הוא בא לעיר טאלין, לגן הילדים בו למדתי. כולם בגן היו יותר גדולים ממני. ביאליק בא אחרי זה אלינו לארוחת ערב הביתה. הוא לקח אותי על הברכיים ושאל אותי: 'למה את רוצה לנסוע לפלשתינה?' אמרתי, ואני ילדה בת 3 וחצי: 'יש שם הרבה תפוחי זהב! ובזול!'. באסטוניה, אמא שלי, שרצתה שיהיה לנו ויטימנים, קנתה תפוז אחד, חילקה לארבע ושמרה את זה לארבעה ימים, כל יום רבע תפוז. זה היה נורא יקר באסטוניה".
- למה את, כוכבת הטלוויזיה הראשונה, לא המשכת להגיש מעל המסך?
"הציעו לי להמשיך בטלוויזיה, להמשיך לעשות שידורי חשבון. הרגשתי שאני לא יכולה יותר להפקיר את המשפחה לגמרי. זה היה ממש קשה. וגם בעלי לחץ עליי להפסיק כבר. הוא היה בתפקיד בכיר בהדסה, ואחרי 4 שנים וחצי שלי בטלוויזיה הלימודית הוא אמר, די, יותר אני כבר לא יכול. וגם לי כבר נגמר הסוס. הרגשתי שמיציתי את עצמי. כושר ההמצאה קטן, והדאגות לבית גדלו. לא חזרתי ללמד בבית ספר יסודי. קשה מאוד אחרי העבודה הזאת בטלוויזיה לחזור ללמד בכיתות ד' או אפילו ח'. הלכתי לאוניברסיטה. סיימתי את ה-BA, המשכתי ל-MA, למדתי כל מיני קורסים. ולפני שסיימתי קיבלתי עבודה באוניברסיטה, על ידי בית ספר לחינוך, ועסקתי בהכשרת מורים".
- שנתיים לאחר שקמה הטלוויזיה הלימודית קם ערוץ 1, שנקרא אז הטלוויזיה הישראלית. ניסו לחזר אחרייך שתופיעי אצלם?
"לא קיבלתי הצעות מהטלוויזיה הישראלית. היו המון קופצים על העניין. הם חיפשו חתיכות. אני הייתי סתם מורה".
- ולסיום שאלת מיליון הדולר: מה עלה בגורל הבובה דודו?
"הבובה דודו שוכבת במחסן בטלוויזיה הלימודית. אני בטוחה שהיא קיימת, לפני כמה שנים שאלתי מישהו משם. מאז שנות ה-70 לא ראיתי את הבובה, ואף אחד לא השתמש בה".
בטלוויזיה החינוכית אומרים לוואלה! תרבות כי אינם יודעים מה עלה בגורלה של הבובה, וכך נגוז חלום נוסף - לקיים מפגש פסגה היסטורי ראשון של דקל ודודו, לראשונה מזה 45 שנים. בעמוד הפייסבוק של החינוכית אדם בשם יואב שכטר העלה שאלה קונספרטיבית: "האם זה נכון ששלומית הסגירה את הבובה דודו (שכידוע לכל, היתה מהאצ"ל) לבריטים, בתקופת הסזון, ולכן הוא לא לוהק מאז לשום תוכנית אחרת?". אני מפנה את השאלה לשלומית דקל, היא צוחקת ואומרת: "יכול להיות, יכול להיות!".