(בסרטון: טריילר "צל של אמת")
בימים האחרונים נראה שהסדרה "צל של אמת: מי רצח את תאיר ראדה?" של ערוץ 8 השתלטה על שיחות הברזיות בכל מקום. הסדרה שגילתה כמה בקיעים חמורים מאוד בפרשת הרצח האכזרית שאירעה בתא שירותים בתיכון "נופי גולן" לפני עשור, מצטרפת לרצף של סדרות דוקו משובחות ומעוררת מחשבה כמו "הג'ינקס", "המדרגות" והפודקאסט המצליח "Serial". ליקטנו בשבילכם כמה תיקי משטרה מזעזעים רבים שנותרו ללא מענה ותשובה בדרך לדוקו הבא.
הרצח בגן מאיר
באוגוסט 1949 נפגשו נעמי שטיין (22) ודניאל פקטורי (25) בגן מאיר שבתל אביב בשעת לילה מאוחרת. השניים גילו רק שלושה שבועות לפני כן שהם אחים, והיו שקועים בשיחה בזמן שגבר הגיח מהשיחים והכה בראשם. הם צנחו מתבוססים בדמם. נעמי קמה וניסתה לברוח אבל הגבר שרדף אחריה תפס ואנס אותה.
בעדות שמסרה למשטרה בערב שלאחר המקרה סיפרה שטיין שאחרי שהתוקף סיים הוא לחש באוזנה: "נשבעתי שאהרוג אותך או שאעשה לך. עכשיו תחכי ואני אקרא ל'מגן דוד אדום'. הוא חזר כעבור מספר דקות, כיסה אותה בחלוק והלך. פקטורי הצליח להגיע לביתה של אמו, לומר "אמא" ולהתמוטט. הוא נפטר למחרת.
המשטרה הוזעקה על ידי שני גברים שהיו במקרה במקום ומסרו פרטים מזהים: יוסף גולדהאבר אמר שהוא שומר לילה ב"בית החלוצות" הסמוך. השני הזדהה כדוד יעקובוביץ', שומר לילה ב"בית חינוך לילדי עובדים" הנמצא בצידו השני של הגן, שסיפר שגר ברחוב תחכמוני 14. מבדיקה עלה שיעקוביביץ' לא עובד בבית הספר ובחיפוש בביתו נמצא נשק מסוג סטן וחולצה מגואלת בדם. האליבי שלו נמצא לא נכון והפרטים שסיפר לשוטרים לא תאמו את המציאות.
שטיין זיהתה את יעקובוביץ' מבין 10 גברים אחרים, במסדר זיהוי שנעשה למחרת בבית החולים בבדיקת מישוש ושמע. כל אחד מהגברים נדרש ללחוש את המשפט שזכרה שנאמר לה. הפרקליטות החליטה להעמיד את יעקובוביץ' לדין ב-27 ביוני 1950 באשמת רצח ונגזר עליו עונש מוות. ב-1952 התקבל ערעורו ונגזרו עליו 15 שנות מאסר בפועל. שליש מתקופת המאסר שלו נוקתה בגין התנהגות טובה, הוא עזב את הארץ וגורלו לא נודע.
סנגורו טען בעת המשפט שהוא עבר עינויים בחקירתו כדי להודות במעשה, ואף העלה טענה לפיה המפגש בין האח והאחות בגן לא היה תמים. במלאות 60 שנים לרצח טען עו"ד אביגדור פלדמן בכתבה ששודרה בתוכנית "עובדה" שיעקובוביץ' אינו התוקף.
רצח משולש או חיסול של המאפיה הרוסית?
בין החודשים נובמבר 1962 ליולי 1963 אירעו שלושה מקרי רצח שלא פוענחו על ידי משטרת ישראל. הקורבן הראשון היה משה סטולרו, גיבן בן 32 ובעל חנות לכלי בית, ספרים ועיתונים ברחוב דרך נגבה ברמת גן. סטולרו גר עם הוריו בבניין שמעל לחנות. התוקף, שהחזיק בתת מקלע מסוג עוזי, ירה בו שלוש פעמים בחדר המדרגות כשהיה בדרכו לדירה.
הקורבן השני היה ד"ר זיגפריד יכמן, שנורה פעם אחת בכדורים מאותו כלי נשק בכניסה לביתו במרכז תל אביב, כשחזר מקונצרט. אישה בשם דבורה צ'צ'קס היתה הקורבן השלישי. היא נורתה בשנתה בשעת בוקר מוקדמת בביתה שבכפר סבא. צ'צ'קס נהרגה ובעלה פישל נפצע קשה. גם הפעם הצביעו הממצאים על ירי מתת מקלע עוזי. בשלושת המקרים הרוצח נמלט מן המקום ולא נתפס.
החשוד המרכזי בפרשה היה סטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית בשם לוי נויפלד, שנעלם באותה תקופה מביתו. נויפלד היה ניצול שואה ונודע כאדם מעורער בנפשו הנוטה לדיכאון. מבצע החיפושים המקיף אחרי נויפלד זכה לכינוי "מבצע שדה" ועלה בזמנו למשלם המיסים 2 מיליון ל"י. במאי 1964 מצאו קבוצת ילדים מטיילים את גופתו של נויפלד בחורבה ליד עין כרם ולצדה מכתב התאבדות ובקבוק רעל.
עם מציאת גופתו של נויפלד פורסם בעיתונות שמדובר באחת התעלומות הגדולות של התקופה, ושהסיכויים להגיע לפתרון ולחשוף את הפושע הם קלושים ביותר. לאורך השנים הועלו סברות רבות בנוגע לזהות הרוצח, ביניהן חשד שמדובר במסתנן ערבי או במרגל מברית המועצות, בשל העובדה שיכמן היה רופא השגרירות האמריקאית וצ'צ'קס בדיוק חזרה מביקור אצל קרובי משפחתה בברית המועצות.
רוצח הנעל האחת
כ-10 נשים צעירות בשנות ה-20 המוקדמות לחייהן נרצחו לאורך כביש החוף, במהלך גל רציחות שהחל בשנות ה-70 המוקדמות ונמשך אל תוך שנות ה-80. המקרה המפורסם ביותר בגל הרציחות היה של החיילת רחל הלר, שעלתה על טרמפ ולאחר מכן נמצאה ללא רוח חיים בחולות שליד קיסריה. בדו"ח הפתולוגי נקבע כי הלר נחנקה למוות על ידי כתפיית החזיה שלה אחרי שנאנסה. הממשלה הפעילה לחץ אדיר למצוא את הרוצח, אך צוותי החקירה נתקלו בקשיים. לאחר תקופה ארוכה של חיפושים, נעצר עמוס ברנס, שהודה כעבור מספר ימי חקירה במעשים. לדבריו, ההודאה הוצאה ממנו באמצעות איומים ומכות. לאחר 8 שנות מאסר שוחרר ברנס ותבע פיצויים ממדינת ישראל, שנדרשה לפצות אותו ב-5 מיליון שקלים אחרי מאבק ממושך.
כ-5 שנים לאחר מותה של הלר נמצאה החיילת ורד וינר בשדה פתוח כשהיא חנוקה על ידי כתפיית החזיה שלה. על גופה נמצאו שריטות וסימני אלימות המזכירים את המקרה של הלר.
צעירות אחרות שנעלמו או נרצחו בנסיבות דומות לאלה של וינר והלר היו ז'קלין סמית שנרצחה ליד קיבוץ מעיין צבי ב-1972, עירית יעקבי שנרצחה ליד קיבוץ מעגן מיכאל בשנת 1975, גופתה של ליאונור בן לולו נמצאה בחורשה ליד נתניה ב-1976, גופתה של אורלי דובי נמצאה אף היא בנתניה בשנת 1983 והדס קדמי נעלמה ב-1984. חוץ מהעובדה שרוב הנרצחות מתו מחנק, הן חלקו עם שתי החיילות סממן נוסף: הרוצח הסיר לכולן נעל אחת.
חוקר המשטרה בדימוס עזרא גולדברג, שעקב אחרי הפרסומים בתקשורת, חשב שיש קשר בין המקרים. הוא הצליב סממנים וקבע שמדובר ברוצח סדרתי. במשך תקופה ארוכה ניסה לעניין את המשטרה בתאוריה שלו ואף זכה לתמיכתם של מומחים כמו מנהל המכון לרפואה משפטית באבו כביר. המשטרה לא הסכימה לבדוק את טענותיו. מלבד ברנס נתפסו והורשעו שני רוצחים נוספים בפרשות השונות: שלמה חאליווה, שנחקר בחשד שרצח ואנס 5 נשים, הודה ברצח של בן לולו וחזר בו, והואשם לבסוף רק ברצח אורלי דובי. בן הפזורה הבדואית חליל עטוואה אל טורי אמנם הופלל באמצעות מדובב במעצר, אך מעולם לא הצליח להיקשר למקרה רצח כלשהו. הוא נרצח, ככל הנראה על רקע סכסוך משפחות, כשהיה בחופשה מהכלא בשנת 2002.
מאיה זינגר ומירי הרצוג
בנובמבר 1983 נמצאה מאיה זינגר בת ה-17 מירושלים, כשהיא שרופה בתוך מדורה ביער ירושלים הסמוך לבית החולים הדסה עין כרם, תוך כשהיא ממלמלת "מה הוא עשה לי". היא נמצאה בעודה בחיים על ידי מאבטח בית החולים ששמע צעקות מתוך היער ונפטרה לאחר כ-48 שעות בבית החולים, ככל הנראה מחיידק טורף. חברתה של זינגר, מירי הרצוג, שהיתה נסערת מאוד לאחר הרצח, פחדה לחזור לפנימייה בה למדו השתיים וברחה לסיני, שם מצאה את מותה אף היא בנסיבות עלומות כחצי שנה לאחר מכן.
בימיה האחרונים לא הפסיקה זינגר למלמל: "מוסך משטרתי", "סורי", "איש זר" ו"הוא יהרוג עוד". רמזים שהמשטרה לא ניסתה לחקור או להתחקות אחריהם. במשך שנה וחצי ניסה צוות החקירה לעלות על קצה חוט שיוביל לפתרון אך כשל. סקירת החקירה מגלה מחדלים רבים, ביניהם טקס ההלוויה שהופסק לאחר שהחוקרים נזכרו שלא נטלו מזינגר טביעות אצבעות.
כחודשיים לאחר הרצח, עצרה המשטרה שני תושבי ירושלים שזינגר הכירה בעבר, בחשד שניסו לאנוס אותה ומשלא הצליחו, הציתו אותה. לאחר חודש קבע בית המשפט כי למשטרה אין מספיק ראיות נגדם, והם שוחררו.
עדי יעקובי
עדי יעקובי בת ה-17 מתל אביב נעלמה בצהרי יום שישי, במהלך טיול עם אחותה התאומה שרית. הן נפרדו ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב כשעדי החליטה לתפוס טרמפ לחברה בנתניה, אך מעולם לא הגיעה למחוז חפצה. הסיפור הוגדר בתקשורת כאפוף מסתורין - האם ברחה? האם נחטפה? העובדה שנעלמה בעבר למספר שעות וחזרה בריאה ושלמה גרמה לשאננות בחיפושי המשטרה.
על קיר חדרה של יעקובי צויר משפט שעוררה את חשדות החוקרים: "פומיקי פה פומיקי שם לא תמצאו אותי לעולם. חה, חה, חה". ביום שבו נעלמה סיפרה יעקובי לאחותה שהיתה אמורה לפגוש מכר בשם אריק. לא ידוע אם אכן פגשה אותו, אך יומיים אחרי היעלמותה, אריק קפץ מהגג. היה זה ניסיון ההתאבדות השלישי שלו. על הכתף שלו נמצאה כתובת קעקע עם הספרות 666.
למרות כל זאת, לאורך השנים לא נמצא כל רמז ממשי למקום הימצאה של עדי יעקובי והוריה נותרו מיואשים ושבורים.
אלכסנדרה (סשה) ברנדט
אלכסנדרה (סשה) ברנדט בת העשר, שעלתה לישראל שנתיים קודם לכן עם הוריה, נעלמה בשובה מבית הספר לביתה ברמת גן בשנת 1994 בלא להותיר עקבות. החשודה המרכזית של המשטרה בהיעלמותה היתה אמה של ברנדט, סווטלנה, שנחקרה במשך שעות ונמצאה דוברת שקר בבדיקת הפוליגרף, כשנשאלה אם היא יודעת מה קרה לבתה. צוות החקירה ארב יומם ולילה מחוץ לבית המשפחה בתקווה לגלות את מעורבותה במקרה. החשודה האשימה את מארק, אביה של אלכסנדרה (השניים פתחו בהליכי גירושין כשנה לפני המקרה), שחטף והעלים אותה לרוסיה או לקייב, שם נותרו אחיו ואמו. כ-7 חודשים לאחר היעלמותה נסע העיתונאי יגאל סרנה לחפש את משפחתה של ברנדט בקייב, הוא אמנם הצליח לאתרם ולעמת אותם עם העובדה שהמשטרה ציטטה להם אך לא הגיע למידע נוסף אודות הילדה ונתקל באדישות מצדם.
אנשים רבים טענו לאורך השנים כי הם יודעים איפה נמצאת אלכסנדרה. אחותה הצעירה יוליה, ששינתה את שמה לטליה וחזרה בתשובה, סיפרה שאמה שילמה 1,500 שקלים למישהו שהבטיח להוביל אותה לאלכסנדרה. קרוב משפחה אוקראיני טען שיש בידיו קלטת עם ראיות, אך מת לפני שהספיק להעביר אותה למשפחה. בין כיווני החקירה שנשללו: אחת השכנות טענה שראתה את אלכסנדרה מדברת עם שלושה גברים וחשדה שאנשי תעשיית הפורנו חטפו אותה.
ב-2003 התוודה עבריין המין אורן קורידו על הרצח והאונס ומסר למשטרה אתר שבו לכאורה היתה קבורה גופתה של ברנדט, אבל בחיפושים לא נמצא זכר לגופה. קורידו חזר בו לאחר מכן מהודאתו. כ-20 שנים אחרי היעלמותה של ברנדט, טענה אמה שראתה אותה בחתונה ברמת גן. היא ניסתה לדבריה לשאול מי היא והתחקתה אחריה יחד עם אחותה הקטנה, יוליה, לדירה באשדוד. השתיים הזעיקו כוחות משטרה למקום שלקחו מהצעירה דגימת DNA, וטענו שהדמיון ביניהן מפחיד, למרות שזו הכחישה כל קשר לסווטלנה ולטליה.
נאוה אלימלך
ב-20 במרץ 1982, צהרי יום שבת, נעלמה נאוה אלימלך בת ה-12 מרחוב שקט בבת ים, כשהיתה בדרכה לחברתה טלי. האחרונה שראתה את נאוה היתה אחותה הגדולה אפרת. במלאות שלושים שנה למותה, סיפרה אפרת אלימלך למרדכי חיימוביץ' ב"מעריב סופשבוע" שהיא שמעה את נאוה צועקת בשמה אחרי שנפרדה ממנה, ולא היתה בטוחה אם דמיינה או לא. בחלוף השנים התברר שנאוה גם צלצלה באינטרקום של השכנה אסתר, שהתרגזה עליה "מי מצלצל בשבת בצהריים" ולא פתחה לה.
המשטרה חקרה את החברה טלי (ששם משפחתה לא פורסם בשל היותה קטינה בזמן המקרה) בחשד שהיא מחזיקה בידיה מידע נוסף שהיא מפחדת לחלוק עם החוקרים. כתשעה ימים לאחר שנעלמה, נמצאו שרידיה של אלימלך בחוף תל ברוך על ידי צפריר אלוני ויעקב זרח, שיצאו לריצה במקום. ראשה נמצא כרות, עטוף בנייר עיתון בתוך שקית ניילון, וגם הירך שלה נמצאה. שאר חלקי גופה, כך על פי החשד, נוסרו והשלכו בים. המשטרה חקרה קצב שהחזיק באיטליז ברחוב בו התגוררה משפחת אלימלך, וכן תושב יפו שעבד יחד עם אביה של אלימלך. בהמשך, כשהרמטכ"ל רפאל איתן טען שיכול להיות שהרצח הוא מבחן קבלה לארגון טרור נחקר גם תושב ג'בליה. אך החקירה הגיעה למבוי סתום וכל החשודים שוחררו.
באוגוסט 1998 התחדשה החקירה. שני אחים, נהגי אוטובוס דן בשם יהודה ועמוס שלף, נעצרו לאחר שאשתו של אחד מהם, דפנה שלף סיפרה שהתוודה בפניה כי הוא הרוצח של אלימלך, ואף איים שיעשה לבתם המשותפת את מה שעשה לאלימלך. שלף עברה בדיקת פוליגרף ונמצאה דוברת אמת. כמו כן, על הנייר בו נעטף ראשה של אלימלך, נמצאה טביעת אצבע חלקית שתאמה לטביעתו של יהודה שלף. המשטרה ייחסה את הרצח ליהודה ואת העלמת הראיות לאחיו הצעיר עמוס. הבסיס לחשד ניזון מראיות נוספות: התברר שיהודה שלף נהג להניח פרחים על קברה של אלימלך, והתברר שהאחים שלף התגוררו בזמן הרצח ליד משפחת אלימלך ואף סייעו בחיפושים. האח יהודה אפילו סיפר שאלימלך נסעה באוטובוס שלו. למרות כל זאת שוחררו האחים שלף ומעולם לא הוגש נגדם כתב אישום.
ורדית בקנקרוט
בדצמבר 1993 נמצאה גופתה של ורדית בקנקרוט, סטודנטית בת 27 לצילום בבית הספר קמרה אובסקורה בתל אביב. הפעמים האחרונות בהן נצפתה בקנקרוט היו בשעות אחר הצהריים במסעדה, בה ישבה בחברת גבר או אישה בלתי מזוהים, ונצפתה על ידי שלושה פועלי בניין נכנסת למכונית סובארו לגאסי במחלף לגווארדיה.
לאחר יומיים של חיפושים אינטנסיביים, בעיקר מצד בני משפחתה, נמצאה בקנקרוט ביער אשתאול הסמוך לירושלים. פרטי לבוש נמצאו על חלק גופה העליון בלבד, וממצאי החקירה העלו כי נאנסה לפני שנחנקה למוות. בני משפחתה של בקנקרוט התבשרו על מותה מחברי קיבוץ שצפו בחדשות.
אחד החשודים המרכזיים בפרשה היה מפקדה, סגן אלוף כבן 44. על פי החשד בן השניים נוצר קשר רומנטי ונרשמו שיחות טלפון ביניהם לפני הרצח. במשטרה אף מצאו תיעוד לכך שבקנקרוט התלוננה שהחשוד הטריד אותה והציק לה. אחרי 26 שעות בתחנת המשטרה, החליט בית המשפט בירושלים לשחרר אותו מחוסר ראיות. המשטרה ניסתה לערער אך ללא הועיל. עוד נחקר בן-זוגה לשעבר, אליו התקשרה פעמיים ביום הרצח מטלפון ציבורי. החשוד הודה שיצרה איתו קשר אך טען שהתקשרה רק להתעניין בשלומו.
למשפחה היו טענות רבות כלפי אופן התנהלות החקירה. אחרי ששלושה צוותים הגיעה למבוי סתום, הוחלט לפרסם את פרטי המקרה בתוכנית "בשידור חוקר". לאורך השנים התקבלו בבית המשפחה שיחות טלפון מאיימות, בין היתר על אחותה של בקנקרוט, שאף תבעה את את המתקשר וזכתה לפיצוי כספי. מכתב אנונימי הקושר אדם עם הרצח, האונס ומקרים נוספים נחקר רק ב-2006. קברה של בקנקרוט הושחת מספר פעמים - תקרית שהמשטרה פטרה בטענה שמדובר בחיות בר.
חנית קיקוס
ב-10 ביוני 1993, נעלמה חנית קיקוס בת ה-16 כשיצאה מביתה באופקים בדרכה לבאר שבע. לפי המשטרה, הפעם האחרונה בה נצפתה קיקוס היתה כשתפסה טרמפ לאחר 40 דקות המתנה בטרמפיאדה.
שמונה ימים לאחר היעלמותה עצרה המשטרה פועל זבל בדואי מרהט הלוקה בשכלו בשם סלימאן אל-עביד. זאת לאחר שאמר לחברו למשאית הזבל את המשפט המחשיד: "החיים בזבל. אולי צריך לחפש גם את הנערה בזבל". לאחר חקירה אינטנסיבית הודה אל-עביד ברצח ובאונס של קיקוס בפני מדובב, והפנה את החוקרים לחפש את גופתה ב"בורות ליד הכביש" ולאחר מכן במטמנת הדודאים בה עבד. בהמשך חזר בו אל-עביד מהודאתו והגיש ערעור בשנת 1995. במהלך הדיונים נמצאה גופתה של קיקוס בבור ניקוז ליד באר שבע, המרוחק כ-15 ק"מ מן היעדים שציין אל-עביד שהורשע בכל זאת.
הוריה של קיקוס, דולי ורפי, שמצא את פריט הלבוש היחיד של חנית, זוג תחתונים, במרחק מהגופה, צידדו באל-עביד וטענו לאורך השנים שהם חושדים שהרוצח של בתם עדיין חופשי. " אני אלחם בכל דרך כדי שיעשו לו משפט חוזר, גם אם זה אומר לערוך הפגנות מול בית המשפט העליון ולשבות רעב", אמר רפי קיקוס לתקשורת ב-2013 כשאל-עביד הגיש בקשה למשפט חוזר לבית המשפט העליון. בפברואר 2015 פסקה נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור שאין מקום להעניק לאל-עביד משפט חדש והוא צפוי לסיים לרצות את עונשו בשנת 2020 כשיהיה בן 70.
למעט הודאתו, אין הוכחות פורנזיות שקושרות את אל-עביד לזירה. דגימות ה-DNA שנקלחו ממנו כדי לבדוק התאמה עם סיגריות שנמצאו בזירה ליד הגופה, הושמדו ולמרבה האירוניה העובדה שאמר בהודאתו שקיקוס עישנה סיגריות מסוג קנט, התאימה לעדות של חברתה ושימשה כראייה נגדו. לעומת זאת, בזירה נמצאו שערות שלא היו של קיקוס ולא נבדקו ולא נלקחו טביעות אצבעות מהתחתונים שנמצאו. הוריה של קיקוס הפנו את השוטרים ליומנים סודיים שם תואר קשר רומנטי עם נרקומן באר שבעי שכונה "X" שהאליבי שלו מעולם לא אושר. בנוסף, המשטרה לא חקרה לעומק גבר בשם דוידי ניסימיאן, שדיווח שלקח את קיקוס טרמפ בלילה שבו נראתה לאחרונה. הוא לא נלקח ברצינות כיוון שטען שלבשה נעליים לבנות ולא שחורות.
מורן מנחם ודוד שמביק
ביוני 2003 נמצאו גופותיהם של דוד שמביק בן ה-26 ומורן מנחם בת ה-17 בחורשה אליה נהגו לצאת זוגות אוהבים, הסמוכה לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, כשעליהן סימני אלימות קשים, בהם חתכים של גרזן ושל סכינים. השניים נמצאו על ידי קרובי משפחתו וחבריו של שמביק שידעו שהוא נוהג לפקוד את החורשה המדוברת. הם מצאו אותו מוטל מחוץ לרכב בשעה שגופתה של מנחם נותרה בפנים.
ההערכה הראשונית של המשטרה והחשד אצל המשפחות היה שמדובר בפשע על רקע לאומני, אך נכון לשנת 2015, התיק נותר לא פתור. בזירה לא נמצאו שרידי DNA והקשר לתקיפה דומה שאירעה לזוג אחר זמן מה לפני הרצח נפסל.