אני לא זוכר מה היה הדבר האחרון שעיניי ראו ושאוזניי שמעו. העפעפיים נכנעו והאפלה ירדה באחת. זה היה ברייק הפרסומות השלישי והצוותים של "המירוץ למיליון" עדיין התמודדו במשימה הראשונה. אני כבר לא אדם צעיר. נער הייתי וגם זקנתי. אני גם מתעורר מוקדם. בערך. שש וחצי היא השעה שבה אני מתעורר ואחרי שעות ארוכות של בהייה במסך מחשב ועיסוק במילים קטנות וגדולות, הדבר היחידי שאני מסוגל לעשות בערבים של ימי חול הוא להתבטט על הספה ולבהות במה שמשודר בערוץ 2. הכתמת תוכניות טלוויזיה אהובות בעייפות היא פשע חמור. אין מה לעשות, כשעייפים, בוהים בערוץ 2 ובתוכניות הריאליטי הלא נגמרות שלו. זה לא שאני רוצה לצפות ב"המירוץ למיליון" וב"בייק אוף" כמו שאני שם כי זה מה שמשודר. אלה לא תוכניות שאעצור הכל בשבילן ואשנה סדרי עולם. אלה תוכניות שירדימו אותי לאט לאט משל היו שיר ערש עם טסטות. ערוץ 2 רוצה לכסות את עלויות ההפקה, אני רוצה לכסות עצמי בשמיכה.
העונה הזו של "המירוץ למיליון" לא גרועה. הצוותים מהנים במידה (אם כי יש זוג גנרי למדי שמורכב מגבר ואישה צעירים שאני לא מצליח לזכור. גלי ודניאל. הם כמו חולצת טי שירט אפורה שמונחת בארון הבגדים ושכולם שוכחים מקיומה עד לרגע שבו כל הבגדים האחרים כבר לא נקיים ומישהו נאלץ ללבוש את חולצת הטי שירט הזו) ואיטליה נראית ארץ נחמדה למדי (הם כבר ארבעה פרקים שם לדעתי. מי ידע שיש כל כך הרבה דברים לעשות עם גבינה וזיתים באיטליה) ועדיין, אני לא מצליח לצלוח את פרקי "המירוץ למיליון" עד לסופם. פרט לפרק פתיחת העונה (עליו כתבתי ביקורת כחלק מעבודתי), לא הצלחתי לראות את רולר הקרדיטים. אולי העורך השתנה. אולי התודות הן תודות אחרות. אולי המלבישים הורידו את הבגדים. כך או כך, אני לא יודע מה קורה בסופי הפרקים. אחרי שעה ורבע בממוצע, בערך, אני מפסיק לצפות. די, כמה אפשר לראות את "המירוץ למיליון"? ומתי הפרקים האלה נגמרים?
הקטע המעניין הוא שהפסקת הצפייה באמצע הפרקים לא פוגמת בהנאה שכן תת המודע שלי החליט עבורי ש"המירוץ למיליון" היא לא כמו תוכניות אחרות: אני לא באמת צריך התחלה, אמצע וסוף. מה זה מה משנה מי הודח, מי ניצח ומי הפסיד, הרי מדובר בעשרות משימות ובשלל טוויסטים שמופקים היטב על ידי אנשי התוכנית כדי לבלבל את הצופים ולמנוע מהם להבין מה מתרחש על המסך. המוח שלי מסתפק בשעה של משימות ושלוש הפסקות לפרסומות. באחת ההפסקות, בדרך כלל השנייה, אני אף נוהג לפקוד את תא השירותים. גם הוא, אגב, כמו התוכנית, לא ממש משתנה.
(זמן נטישה: יום ראשון, 21:54)
ג'וזי בסדר. הוא לא שבר צלע. הייתי מעט מודאג לגורלו. בכלל, יום שלישי היה יום לא פשוט מבחינת קארמה רפואית עבור זוג הצרפתים הכי מפורסם במדינה. בצהריים הודיעו שאלכס שוחרר מבית חולים שבו היה מאושפז ובערב ג'וזי חשש ששבר צלע כשהחליק באחת המשימות בתוכנית. נדמה לי שהמשימה היתה לסחוב זיתים לדלי עץ תוך התמודדות עם משטח חלקלק. למה אי אפשר היה פשוט לטפס לצד המשטח החלקלק ולהכניס את הזיתים לדלי העץ? מוזר. אבל בסוף ג'וזי לא שבר צלע. אחרי הפרסומות גילינו שהוא בסדר ושאלכס שר לו שיר מנחם.
ואז הלכתי לישון. ב-epg לא היה כתוב שמדובר בפרק הדחה אז הרשיתי לעצמי ללכת לישון. כאילו שאם היה מדובר בפרק הדחה לא הייתי מרשה לעצמי ללכת לישון. הצלע לא שבורה, כל הצוותים ימשיכו לטייל באיטליה גם בשבוע הבא, השינה שלי תהיה מתוקה. אבל כשפקדתי את השירותים לפני השינה גיליתי, לחרדתי, שגליל נייר הטואלט הסתיים. ניגשתי לאריזת נייר הטואלט הרך והמפנק והבאתי גליל חדש.
כשהתעוררתי למחרת, ניסיתי להיזכר באירועי ליל אמש. גליל נייר הטואלט היה חדש ונוצץ אבל לא משנה כמה התאמצתי, לא הצלחתי לזכור מה קרה לצמד המתולתלות במשימת תליית הכביסה. כמה עצוב הוא העולם. האם האדם לא התפתח מהחיה? כיצד קרה שאיבדנו את האינסטינקט השבטי והעדרי, את הדאגה לאחר ואת הזכרון הבסיסי ביותר. הכל מעורפל, בליל של צעקות לא ברורות ומחיאות כפיים. רון שחר מתפנק על ברכי מאמא מאיטליה.
תמהני מה עובר על אנשים שצופים ב"המירוץ למיליון" מתחילתה ועד סופה. לא אלה שמרמים ומצטרפים לצפייה באמצע הפרק ומריצים קדימה את הפרסומות. מה חושבים האנשים שגומעים באהבה ובשקיקה את הפרסומות לנספרסו ואת מחוות הגוף של טום באום. שבכלל לא ברור כיצד הגיע לעונה הנוכחית, כלום הוא לא היה חלק מהעונה הקודמת? אולי מדובר במקרה חריג של מצלמקוקוס, חיבה בלתי נשלטת למצלמות ולאור הזרקורים.
הלוואי והייתי מסוגל לצפות ב"המירוץ למיליון" עד סופה. הלוואי והייתי אדם חזק יותר, אדם טוב יותר, אדם רגיש יותר. אך לא, חלש אני. אסתפק בליטוף החתול ובחיבוק הכרית ורק אחלום על קרדיטי הסיום של "המירוץ למיליון". הלוואי והייתי יודע מי אחראי על בגדיו של רון שחר. אולי יום אחד אדע. אולי.
(זמן נטישה: יום שלישי, 22:17)