בניגוד לשחקני "האנטומיה של גריי", שיורדים מהחלוקים וחוזרים לחיים הנוצצים ולוילה המפוארת שלהם בלוס אנג'לס בסוף יום הצילומים, המילה "קאט" מעולם לא היתה חלק מהלקסיקון שלנו בחודשים הארוכים בהם המצלמות שוטטו סביבנו בבית החולים שיבא.
הן היו שם כל הזמן. מתעדות רגעים יפים ופחות יפים כאחד, רגעי בכי וצחוק, רגעים של הצלחות גדולות, ומנגד כשלונות מפוארים. בשעות הארוכות של התורנויות אין הפסקות, אין טייק חדש ואין להתחיל מהתחלה, גם בגלל האינטנסיביות והלחץ וגם בגלל שככה זה במקצוע שלנו. מרווח התיקון לטעויות הוא כמעט אפסי והמחיר על טעויות כבד מאוד. והכי גרוע: הטעויות שלנו לא תמיד בנות תיקון.
בסוף היום בין אם טעיתי או הברקתי, אני יודע שב"האנטומיה של גריי" הכל יותר מבריק. הרומנים יותר סוערים, הבגידות יותר דרמתיות, הרופאים יותר יפים וחדרי הניתוח יותר מפוארים. אצלנו, בשכונת המגורים בשיבא, אין בר שכונתי (אין בה עוד הרבה דברים) ואין מקום רווי אלכוהול למצוא בו נחמה או בריחה מלבד המקרר (שבו בקבוק בירה פג תוקף) והסלון הפרטי שלך.
היתרון העיקרי כאן הוא שאפשר ללכת הביתה בעיניים עצומות אחרי עוד תורנות של 36 שעות, ובכך להרוויח עוד כמה דקות שינה (בלי לנהוג!). אבל כמו ב"האנטומיה של גריי" יש המון דרמה. דרמה היא ללא ספק דייר קבע בחיים שלנו, המתמחים.
לא כל מטופל הוא דרמטי ולא כל משמרת היא הרואית. לצד סיזיפוס, שגם הוא אורח קבוע בתורנויות, חבויה לה הדרמה שמתפרצת לעיתים בעוצמות אדירות ולעיתים נשארת כמנגינת רקע.
אמרו עלינו שאנחנו גרסת המציאות של "האנטומיה של גריי". לצערי מרדית ואני לא הכרנו אף פעם, גם את דרק פספסתי. בכל פעם שנסיתי להכיר את הזוג והתיישבתי מרוצה על הספה, נרגש לקראת המפגש, בגדו בי עפעפי והעייפות הכריעה. אבל אולי זה בכלל הפוך, ודווקא אלכס, כריסטינה, ואריזונה הם בכלל אנחנו. הם יותר פופולריים ומפורסמים אבל הם מספרים את הסיפור שדומה יותר לסיפור חיינו. עכשיו יש לנו את ההזדמנות לספר את הסיפור של עצמנו, בלי קאט ואקשן, פשוט כפי שהוא.