מאז עלתה לאוויר בשלהי שנות השישים, הולידה "רחוב סומסום" יקום שלם מעבר לתוכנית הטלוויזיה האמריקאית המקורית: עשרות עיבודים בינלאומיים, כולל בישראל כמובן; אלפי מחקרים שנכתבו; תרבות פופ עשירה; וכמובן גם שלל מוצרים נלווים. לי, למשל, יש מצעים של קיפי ומוישה אופניק, שנשמרו מכל משמר מאז שנות השמונים.
ועכשיו, לראשונה, יש לתוכנית גם ערוץ טלוויזיה שלם המוקדש לה, "קיץ קסומסום" שמו. הוא עלה לאוויר כמובן לכבוד החופש הגדול, וישמיד את עצמו מיד בסוף ספטמבר. עד אז, תכניו מועברים בחינם לכל לקוחות yes.
על פניו, זה נשמע כמו אחד הרעיונות המקסימים של השרב. כיף לכולם: המבוגרים ייהנו מן הנוסטלגיה, וצאצאיהם מקבלים עוד אופציה לשריפת זמן, והפעם חינוכית במיוחד, שהרי "רחוב סומסום" נודע לא רק בגלל הערך הבבונאי שלו, אלא גם בזכות מסריו ההומניים, שביקשו לחנך דורות שלמים של ילדים על ברכי הסובלנות והדו-קיום.
אך בפועל, התברר כי צפייה מרתונית בערוץ היא סיוט גדול לא פחות מחלום הבלהות בו עוגי מפלצת מגלה שהתעורר לעולם נטול גלוטן. מאז חמש גולד, שהבטיח גן עדן לחובבי הנוסטלגיה הספורטיבית אך התגלה כפח מחזור לא רלוונטי, לא נרשמה אכזבה כזו. ברור שלא צריך לקחת את הדברים האלה קשה מדי, ובכל זאת, כמעריץ נלהב, חשתי אף מרמה וכעס.
הבעיה של הערוץ כפולה: בחומרי הגלם שיש לו, ובהגשה שלהם. קודם כל, הפרוגרמציה מתבססת על תכנים מכל הזמנים, הן של המקור האמריקאי והן של העיבודים הישראלים, אבל לפחות ממה שראיתי, אין בו את הגרסה הקלאסית של הטלוויזיה החינוכית, אלא רק את זו הטרייה יותר והפחות מוצלחת של ערוץ הופ.
כתוצאה מכך, אפשר לבלות אחר צהריים שלמים מול הערוץ ועדיין לא לראות אף אחת מן הקלאסיקות שעיצבו אותנו כילדים. לא "אני רוצה להיות שם", לא "אכלת פלפל שתה מיץ", לא אף ריב מיתולוגי של אריק ובנץ. מה שווה יוזמה טלוויזיונית כזו בחופש הגדול, אם אין בה את הפרק שקיפי הולך לבית הספר? לא הרבה.
חוץ מכך, אולי זה מקרי, אבל לפחות עד כה, הערוץ מקמץ בנוכחותם של שתי הדמויות הכי טובות: קיפי ומוישה, או ציפורת ואוסקר בגרסה המקורית. לעומת זאת, לדמויות אחרות יש דומיננטיות מוגזמת. יאה יותר היה לקרוא לאורח החדש על המסך "ערוץ הכרובי", וכך לפחות היינו באים בלי ציפיות ולא מתאכזבים.
איפה קיפי איפה?
נוסף לכל זה, גם הבנייה של לוח השידורים מבולבלת ומרושלת. אם כבר החלטתם לעשות ערוץ רחוב סומסום, תעשו את זה כמו שצריך. אפשר היה לבנות רצועות יפות: שעה שמוקדשת לדמות מסוימת, ערב שכולו שירים, יום שמתמקד בנושא כלשהו וכיוצא בכך. תחת זאת, אנו מקבלים ערבוב חסר צורה: רגע אחד אנו חוזים בוינטאז' סומסומי אמריקאי מתחילת האייטיז, ורגע אחר שומעים את גבי ואורי בנאי מזמרים יחדיו; רגע אחד מערכון טרי של עוגיפלצת, ורגע אחר גילה אלמגור.
אם לחזור לנקודת ההתחלה, "רחוב סומסום" הוא עולם ומלואו, ולכן אי אפשר להתייחס לגלגולים הגיאוגרפיים והכרונולוגיים השונים שלו כאילו הם אחד, ולערבב כך ביניהם, בדיוק כשם שלא נהוג לשים קטשופ על השולחן במסעדה סינית וסויה בסטקייה. השעטנז הזה מעיד על חוסר הבנה או על זלזול, או פשוט על שניהם.
"רחוב סומסום", והדבר נאמר באובייקטיביות, הוא תופעה תרבותית מרתקת: הגרסה האמריקאית, על הפרוגרסיביות והליברליות שלה, נראית כמעין תשדיר בחירות מתמשך שהכין את הקרקע לעידן אובמה והילרי, וכוללת כמובן גם שלל הברקות אמנותית, מה שנכון ביתר לשאת לגבי העיבוד הישראלי המקורי.
אפשר להוציא הרבה ממכרה הזהב הזה, אבל הצפייה ב"קיץ קסומסום" בעיקר מעוררת חשק לכבות את המסך וללכת לחפש ברשת את רגעי השיא האמיתיים של קיפי וחבריו. יותר מכל, התוספת החדשה לחבילת הערוצים היא הוכחה לכך ערוץ הטלוויזיה הכי טוב כיום הוא יוטיוב.