החיים בטשטוש: 5 החטאים הגדולים ביותר של שידורי האולימפיאדה בריו

(בסרטון: מעיין דוידוביץ' לאחר ההפסד בשיוט המדליות)

זה נראה כמעט מובן מאליו ששידורי טלוויזיה בכלל, וספורט בפרט, בשנת 2016 יועברו בטכנולוגיה מתקדמת. לא הכי מתקדמת, לא 4K ולא 8K, אבל כן כזו שמתאימה למקלטי הטלוויזיה שנמצאים היום ברוב בתי האב בישראל, ולסטנדרטים המקובלים בעולם. נכון שהאולימפיאדה היא רק סימפטום לתופעה העצובה שבמסגרתה ערוצי 2 ו-10 ממשיכים לשדר באיכות נוראית גם בימים רגילים, אבל העובדה שערוץ הספורט, שמשדר ב-HD על בסיס קבוע בערוץ בתשלום, מעביר את אירוע הספורט הנצפה בעולם בשני ערוצים מטושטשים למראה - מוכיחה כמה מעט מעריכים שם את הצופים.

התחביב לחבוט ברוממה והערוץ הראשון היה מוצדק בהרבה מקרים, אבל בכל הקשור לאולימפיאדה מדובר בתופעה מדהימה. צופי הטלוויזיה בישראל שונמכו בארבע השנים שחלפו מאז שידורי ה-HD של אולימפיאדת לונדון. העובדה שערוץ 26 כן משדר בטכנולוגיה הזו רק מגדילה את התסכול, והופכת את הצופה לשבוי בידי קבלת ההחלטות התזזיתית של במאי הערוץ. מי שרוצה לצפות במשחק כדורסל שלם, משחים רצופים או בתחרויות ההתעמלות במלואן, נאלץ לעשות זאת בערוצים נחותים.

הקונספט של ערוץ הקיבוץ בליגת האלופות נחמד (גם אם הפך במרוצת הזמן למתיש, ורווי באווירת שכונה כמו תוכניות רבות אחרות של ערוץ ספורט), אבל ההרחבה שלו לאולימפיאדה היא טעות קשה, בראש ובראשונה בגלל מספר האירועים. בעוד ליגת האלופות מציעה בערבים עמוסים במיוחד שמונה משחקים במקביל - שעיקר העניין בהם הוא אירוע מוגבל כמו שער, החמצה או כרטיס אדום - האולימפיאדה היא אוסף של ענפי ספורט מובחנים. הנחתה במשחק כדורעף בין ברזיל לבחריין, שמובילה לזינוק למים של קופץ אמריקאי, שמתחלפת מיד בקטע רנדומלי מתוך רוגבי שביעיות - זה לא שפע, זאת ההגדרה של התעללות בצופים. בליל בלתי מובן של שביבי ענפים שנועד לסמן וי על "המגוון" שמוצע לנו.

ואם כבר התעללות, מה יהיה על הפאנלים? זה לא רק מודי בר און, שהולך לאיבוד בסחף האירועים המסחרר ותרומתו למשדר מסתכמת ב"ועכשיו אנחנו רואים סייף", זאת הנטייה הפסולה לערבב יחד אנשים שאינם מבינים בספורט במסווה של חגיגה. אין שום דרך שבוני גינצבורג יתרום משהו מלבד קלישאות לקרב ג'ודו, בוודאי שלא סלוצקי ודומינגז. הניסיון לרענן את הראשים המדברים בכל מחיר מוביל לסיקור חובבני, רדוד ושטחי של אירועים. והחלק הכי מרגיז? בערוץ הספורט יודעים לעשות פאנלים כשהם רוצים. בכל רגע שבו טל ברמן באולפן, יש סוף סוף תחושה של מישהו ששולט בעניינים. כך גם לגבי עודד הלפרין המחכים וורד בוסקילה, שמביאה איתה את התחושות והחיבור של מי שהיתה בנעליהם של הספורטאים.

בחיבור ישיר לשני הסעיפים הראשונים, הבחירה של ערוץ הספורט להימנע מאופציית שידורים דיגיטלית פשוט מקוממת. גם אם הסיקור ואיכות השידורים היו ברמה הגבוהה ביותר, אין דרך לסקר בהרחבה כל אירוע באולימפיאדה. באופן טבעי נצמדים בערוץ לתחרויות מסורתיות כמו שחייה, התעמלות וג'ודו, אבל מה לגבי מי שרוצים לצפות בענפים אחרים? כל מטרתה של האולימפיאדה הוא לחשוף אותנו לענפים שאנו לא צורכים על בסיס קבוע. שלא לדבר על תחרויות כמו טורניר הכדורגל או הכדורסל האולימפיים, שמסקרנים כשלעצמם את חובבי הענפים.

רשת NBC, שזכתה בזיכיון לשידורי האולימפיאדה, מציעה ללקוחותיה שלל ערוצים שמסקרים את האירועים המרכזיים, אבל במקביל מאפשרת את החופש לצפות בכל ענף אחר באמצעות האתר האולימפי או באפליקציה. רוצים לצפות בכדורמים? שיוטים מלאים של המתחרים הישראלים (שאף אחד מהם לא שודר במלואו)? הרמת משקולות? הכל שם, במלואו ובאיכות גבוהה, בלחיצת כפתור פשוטה. גם זאת, אגב, פריבילגיה שזכינו לקבל (לפחות באופן חלקי) לפני ארבע שנים ברוממה.

אולימפיאדה כמו זו של ריו היא דוגמה מצוינת לנחיצותם של מגזיני סיכום. מרבית האירועים המרכזיים מתרחשים בשעות הקטנות של הלילה, על פי שעון ישראל, וגם מי שאינם עכברי ספורט מעוניינים לצפות במייקל פלפס עושה היסטוריה באולימפיאדה החמישית שלו. גם כאן ערוץ הספורט מפשל בענק עם מהדורת חדשות ספורט בת שעה, שמנסה לדחוס לתוכה סיכומים מצד שליחי הערוץ, דאחקות מרחבי הרשת ותקצירים מגביע הטוטו לצד אירועי הלילה. התוצאה היא תקצירים מקוצצים: הנה פלפס מזנק והנה הוא כבר מיד בצד השני, נוגע בקיר. דוגמה מקוממת נוספת היא סיקור טורניר הכדורסל. משחקים שלמים מתוכו מסוכמים בתקציר בן חצי דקה, שכולל לא פעם רק את הזריקה האחרונה עם הבאזר, ומותיר אותנו נטולי כל קונטקסט למה שהתרחש בו.

האולפן משופע הגרפיקות של ערוץ הספורט אולי יפה למראה, אבל הוא נטול כל משמעות בלי הדבר האמיתי. כל המעטפת הפוטוגנית וברברת הפרשנים, אמורה להגיע בנוסף לסיקור אמיתי של האירועים, ולא במקומו. אין שום סיבה שלא נוכל לצפות במשחים מלאים מהלילה (כמו ששוב, הפתעה-הפתעה, קיבלנו לפני ארבע שנים), או בתרגיל המלא של סימון ביילס, או (וזה באמת מדהים) בקרבות הלילה המלאים של ירדן ג'רבי. אם בערוץ הספורט מתעקשים, בצדק, על פרשנות וצבע מסביב לאירועים עצמם - יואילו להאריך את מהדורות הבוקר. אם הבחירה חייבת להיות בין עוד דיווח של שירי אלג'ם למשחה גמר עם שיא עולם, די ברור על מי צריך לוותר.

אגב, בלי קשר למשדרים הסיכום, ניכר שהמשימה לשלוט במספר אירועים במקביל כבדה על הערוץ. כמות הכתוביות השגויות, קטעי הוידאו הלא נכונים והקריינות של ענף אחד שעולה על שידור של אחר, היו הופכים כבר מזמן לבדיחה בימי הערוץ הראשון.

הכל כבר די נאמר על תופעת משה גרטל. בניגוד לדעה הרווחת, הקוריוז הזה לא היה משעשע גם לפני ארבע שנים, אבל הפעם יורד השדר התמהוני לתהומות חדשים של מבוכה. הבעיה היא שגרטל ממש לא לבד בעניין הזה. קאדר הפרשנים שנשלחו לריו מצליח באופן מדהים למדי לחרב את חוויית הצפייה כמעט בכל ענף. בוקי צ'יש נסחף תכופות אחרי הליצן המוזר שלצידו בבריכה האולימפית, ורק מוסיף לתחושת הקבס עם בדיחות עבשות משלו; אילן גזית מטריד בנונשלנטיות מתעמלות, נסחף בסופרלטיבים מוגזמים (וסוחב איתו את עמיחי שפיגלר, שגם כך מועד לפורענות בתחום) ומתבל הכל בניימדרופינג חוזר ונשנה של מושגים שאיש לא מכיר, ולא אומרים דבר לאף אחד שצופה בו על הספה.

מקרה בולט נוסף של מחדל הפרשנים הוא אריק זאבי. אין הרבה הפתעה בבחירה של זאבי לעמדה הזאת: מדליסט אולימפי, אלוף אירופה ואחד הספורטאים היותר מענטשים שגדלו כאן. אלא שכמו שלמדנו הרבה פעמים בתחומי הכדורסל והכדורגל, קריירה מצליחה היא בשום אופן לא ערובה להצלחה בתחום הפרשנות. ברגעים שבהם הוא לא נשמע כמו מעודדת ("הנה, הנה, הנה", "יופי, יופי, יופי"), נראה שזאבי לא ממש שולט בעצמו בחוקי הענף. תכופות הוא מכריז על ניקוד שלא היה או מתלונן שאינו מבין את החלטת השופטים, וגם סגנון הפרשנות שלו סובל מחוסר קוהרנטיות. מושגים של הפלות ביפנית לא אומרים הרבה לצופה המבולבל שצופה בשני אנשים מושכים זה לזה באפודות, נזרקים אחת למספר דקות לאוויר כאילו הם מובנים מאליהם. אם זאבי מעוניין ללמד אותנו על ניואנסים, ראוי היה שהערוץ יקדיש סגמנט שבו הוא סוקר את החוקים והכללים ומסביר מושגים חשובים. במקום זאת, התחושה היא שכל נפילה על המזרן מייצרת אותו בלבול בעמדת השידור כמו בבית, וזאת בדיוק הסיבה שבגללה נדרשנו לפרשנים מלכתחילה.