המיסיון של ישו: בחזרה ל"סופרבוק" ו"הבית המעופף"

(בסרטון: פתיח "הבית המעופף")

מחקר אנתרופולוגי מעמיק שבוצע באמצע שנות השמונים על ידי כותב שורות אלה העלה מסקנה מעניינת ומדאיגה: כשילד גדל בסביבה שבה אין מה לראות בטלוויזיה - כלומר, כשבערוץ 1 (שהיה ידוע אז בשם "ישראל") יש "שניים אוחזין", בערוץ 2 (של מכשיר הטלוויזיה, לפני שהיה ערוץ 2) יש טלטקסט ובערוץ 3 רואים את חזי מהכבלים משחק "פקמן" באטארי - הוא נאלץ, בלית ברירה, לצפות במה שנותנים בערוץ 4 (ערוץ המזרח התיכון, שנקרא אז בפי כל "לבנון", מפני ששידר מלבנון) ומתחיל, אט אט, להאמין בישו.

אלה היו ימים אחרים. המציאות כאן היתה פתוחה וחילונית יותר, ערבי שבת בטלוויזיה היו שיא הפריים טיים וברדיו הושמעו, חזור והשמע, שירים על משיח שלא בא. ובכל זאת, הבשורה שנישאה בין פרקי סדרות המאנגה הנוצריות "סופרבוק" ו"הבית המעופף" - תוצאה של שיתוף פעולה בין רשת הטלוויזיה האמרקיאית הנוצרית CBN לענקית האנימה היפנית "טאצונקו" (שיצרה גם את "פינוקיו", "בארץ הקטקטים", "החתולים הסמוראים" ו"חלוצי החלל") - היתה, מנקודת מבטו של ילד בן 11 (אני), מסחררת, מופלאה, משנת חיים.

פתאום, בניגוד מוחלט למה שהמורה לתורה סיפרה בכיתה ולמה ששלום חנוך שר ברדיו, התברר שהמשיח דווקא כן בא. קוראים לו ישו, הוא תכול עיניים, יש לו שיער ארוך וחפוף כהלכה בשמפו ובקונדישינר, ואף על פי שהוא נצלב למוות בידי הרומאים האכזריים והכהנים הבוגדניים בפרק 14 של "סופרבוק", הוא לא באמת מת. עוד באותו פרק הוא חוזר לחיים, בהמשך הסדרה הוא נותן לא מעט הופעות אורח מרגשות וב"הבית המעופף", הסדרה האחות, הוא כבר הופך לדמות מפתח - מעין סופרמן עם גלימה לבנה שמציל את המצב בכל פרק מחדש. הסופרמן שלי ושל רבבות ילדים חסרי חיים (וטלוויזיה נורמלית) שכמותי.

לעולם לא אשכח את הסצנה המטלטלת ההיא מ"סופרבוק", שבה הוא צועד בוויה דולורוזה עם צלב ענקי על הגב ועם זר קוצים סביב ראשו, כשמצחו זב דם ועל פניו היפות נסוכה בעתה מפני העתיד לבוא. קשה היה עד מאוד לצפות בבן האהוב על אלוהים, כפי שאלוהים בעצמו אמר בפרק הקודם, פוסע כך, מושפל וכנוע, אל צליבתו. אהבתי את האיש הנפלא הזה, שרק לפני פרק או שניים הפך מים ליין, הלך על הכנרת וריפא אנשים ממחלות סופניות. בכיתי כשהוא מת. התעודדתי כשגופתו נעלמה מהקבר. האמנתי לו. הטלוויזיה מעולם לא שיקרה לי קודם לכן - ולא היתה לי כל סיבה לחשוב שפתאום היא התחילה לעשות זאת. אם היא אמרה שישו - ג'יזס, כפי שקראנו לו אז - הוא בן האלוהים, אז ישו הוא בן האלוהים.

בשנות השמונים התמימות, ילדים בני 11 עדיין לא ידעו להבחין בין אמת אבסולוטית למניפולציה מיסיונרית בשקל. הם צפו ב"סופרבוק" וב"הבית המעופף" כי זה היה מצויר וזה היה בטלוויזיה. נכון, זה היה באנגלית, בלי תרגום - ונכון, זה היה משעמם נורא ולפעמים גם קצת מפחיד - אבל לא היתה להם, לנו, ברירה. בכל פעם שהתחיל פרק של "סופרבוק" או של "הבית המעופף" קיווינו, בסתר ליבנו, שאולי הפעם הספר/הבית ייקח אותנו/יעוף למקום שווה, ובכל פעם מחדש התאכזבנו לגלות שנחתנו בשיעור תנ"ך - אבל, שוב, זה היה מצויר אז אמרנו תודה שזה לא "בין הכיסאות" וראינו את זה.

ערוץ המזרח התיכון מומן, ועדיין ממומן, בידי הגוף המיסיונרי "Christian Broadcasting Network", כך ששודרו בו תכנים נוצריים רבים אחרים, ביניהם תוכנית האירוח הפופולרית בקרב הסקטור הרלוונטי "מועדון 700", אבל מבחינת הישראלים זה עדיין היה אטרקציה לא נורמלית: ערוץ שרק מי שהיתה לו בבית טלוויזיה שווה ואנטנה גבוהה היה יכול לקלוט באיכות צפייה נורמלית ולצפות להנאתו ב"צוות לעניין", ב"אינספקטור גאדג'ט" ("חוש חש הבלש"), ב"משפחת קדמוני", ב"צ'יפמאנקס", ב"ספיידרמן וחבריו המדהימים", ב"מערת הפרגולים", ב"מייטי מאוס", ב"בוננזה", ב"מקגייוור", ב"מסע בין כוכבים", ב"זינוק לאתמול", וכמובן, בתוכנית ההיאבקות המבוימת בה כיכבה משפחת ואן אריק.

כשדוחפים לילדים תכנים מיסיונריים בין כל כך הרבה דברים מגניבים ולא דתיים, קל יותר לגרום להם לחשוב שסדרות אנימציה כמו "סופרבוק" ו"הבית המעופף" הן סדרות רגילות, תמימות, כמו שאר הקארטונז שמשודרים לפניהן ואחריהן. למען האמת, גם עכשיו, אחרי 30 שנים, בצפייה רטרוספקטיבית ביקורתית, זה לרוב נראה חמוד ולא מי יודע מה מזיק. אפילו קצת קסום, בגלל האפקט של הנוסטלגיה. מעין גרסה מתחזקת וקריפית של "היה היה".

תמיד זכרתי שאת "הבית המעופף" אהבתי יותר בזמן אמת מאשר את "סופרבוק", ועכשיו גם הבנתי למה: היא יותר מהירה, בוגרת והרפתקאית, ופחות צפויה ופדגוגית. הדגש בה הוא לא על הסיפורים התנ"כיים ועל אלה מ"הברית החדשה" עצמם, אלא על חוויות בדיוניות של הגיבורים, שכוללות אקשן אמיתי, עם רשע (השטן) וגיבור (ישו) מובהקים, כמו שילדים אוהבים. ישו מילא שם את תפקיד עזית הכלבה הצנחנית ותמיד הציל את המצב. זה היה מסעיר. הרבה יותר מ"סופרבוק" הנחנחית. הייתי אז די חנון - את זה אני זוכר בבירור - אבל רק חנונים קיצוניים ביותר, כך אני מבין בדיעבד, היו יכולים ליהנות גם מ"סופרבוק". כלומר, מזה ומללכת לבית ספר.

"סופרבוק" עלתה לאוויר לפני 35 שנים בדיוק, באוקטובר 1981, וכללה 52 פרקים ששודרו ברשתות השונות עד סוף 1984 - ואחר כך, באינספור שידורים חוזרים וברפרודוקציה חדשה של CBN (שהופקה ב-2009) עד 2011. היא נחשבת עד היום לאחת מסדרות האנימציה לילדים היותר מצליחות ואהובות ברחבי העולם. העלילה, בגדול: ילד, ילדה ורובוט - כריס, ג'וי וגיזמו (בהתאמה) - נכנסים בכל פרק לתוך ספר ישן שכריס מצא פעם במרתף, יוצאים למסע בזמן אל העבר הרחוק, ימי התנ"ך והברית החדשה, ונוחתים בכל פעם בנקודת מפתח אחרת בתולדות הנצרות.

בעיקרון, גיזמו הרובוט הוא סתם צעצוע מעפן שלא זז, אבל כשהוא נכנס ל"סופרבוק", הוא נהפך למדריך טיולים נודניק שמתעקש להסביר לכריס ולג'וי - שמשום מה סבורים שהוא מגניב ומקשיבים לו בעיניים פעורות - מה קרה פעם בכל נקודה שהם נוחתים בה. לזכותו של גיזמו ייאמר שבעונה השנייה חלה התפתחות מסוימת באישיותו והוא נעשה מעט יותר נסבל - וגם העלילה, ככלל, נעשית מורכבת יותר: לסיפור מצטרפים אורי (בשורוק, קיצור של אוריה), בן דודו של כריס, כלבו הנאמן ראפלס (שהולך לאיבוד בכל פרק בתקופה אחרת) ומחשב (!) מיוחד שבולע את הסופרבוק - מה שגורם לכך שהחבר'ה יכולים לצפות במה שקרה בתנ"ך מהמסך שבביתו של כריס. סוג של סקייפ.

"הבית המעופף" שודרה - במקור, ביפן - בין העונה הראשונה לשנייה של "סופרבוק" והקונספט שלה היה כמעט זהה לזה של סדרת האם: שוב ילדים, שוב רובוט, שוב מסע בזמן אל העבר הרחוק. לא חסרים פריקים של שתי הסדרות הללו ברשת, והללו מספרים שעד היום לא ברור מה הניע את "טאצונוקו" להפיק במקביל שתי סדרות אנימציה כל כך דומות - ובכל זאת, יש כמה הבדלים: ב"הבית המעופף" מככבים שלושה ילדים (ג'סטין, אנג'י ואחיה הקטן קורקי) ומדען מפוזר (פרופסור באמבל), הרובוט (סולאר איון רובוט) נראה קצת אחרת, העלילה מתמקדת בימיו של ישו, וכאמור, במקום ספר שנכנסים לתוכו כדי לנסוע אחורה בזמן יש בית שנכנסים אליו וטסים בו. משהו כמו מטוס, רק בית.

על פניו, זו היתה סדרת ילדים תמה ומתוקה, אבל היא לא ממש היתה כזאת. אפשר בהחלט להניח שחלק מהצופים המתמידים שלה - בהם אני - סובלים כיום מהפרעות כאלה ואחרות שקשורות לזה, לרבות נדודי שינה. פינוקיו שהופך לחמור זה בקטנות, הכי בקטנות, ליד מה שקרה שם בכמה פרקים. הפרק החמישי של העונה הראשונה, למשל, נקרא "speak of the devil" והתמקד בדו קרב בין השטן לאלוהים. באחת הסצנות היותר מבעיתות שם, אנג'י מביטה במראה אחרי מפגש עם השטן ורואה את עצמה מזדקנת במהירות, כשפניה מתקמטים ומתקלפים מעליה. בסצנה אחרת היא מניחה על ראשה כתר, והשטן, בתגובה, הופך אותו לקן של נחשים. מזל שבסופו של דבר ישו, כפרות עליו, מגרש את השטן הרובץ באנג'י ומציל את העולם, כרגיל.

בסוף כל פרק, אגב, יש אתנחתא קומית - לרוב בכיכוב הפרופסור המשוגע. בפרק הנ"ל, אנג'י וחבריה חוזרים מהעבר כשהם גוועים ברעב, וכשהם פוגשים את הפרופסור ומבקשים ממנו אוכל, הוא אומר להם "אוי, שכחתי להביא לכם אותו…". כן, זו היתה הלצה - והנה, הילדים מצחקקים והפרק נגמר.

אין ספק, העולם ש"הבית המעופף" ו"סופרבוק" בראו לנגד עיננו המשתאות היה קצת מוזר, אבל קיבלנו אותו באהבה, כמו שהוא. בכלל, החיים שלנו גם אז, לפני שחנן בן ארי החליף את ישו, היו די תותים. מעניין מה קורה היום עם מושיענו. איפה הוא? לא שומעים ממנו יותר. אח, איזה איש הוא היה.