מהאידאליסט עד המזליסט: הנשיאים הכי טובים על המסך הקטן

המודל הטלוויזיוני לנשיאות, כזה שכמותו לא היה בעולם האמיתי, ולפי איך שהעניינים מתנהלים כאן גם לא יהיה. ג'ד בארטלט הוא דמוקרט אידיאליסט ומסור בעל עקרונות ברזל ולב זהב, שתמיד (אוקיי, כמעט תמיד) עושה את הדבר הנכון. יש לו פרס נובל והוא שולט בלטינית, אך מצליח להישאר אהוב על העם הודות למשפחתיות אותה הוא מדגמן ולדמותו הנוקשה-אך-חביבה. במציאות טלוויזיונית של גיבורים כמו וולטר וויט, טוני סופרנו וכמובן פרנק אנדרווד, ג'ד בארטלט נשמע כמו נער פוסטר לנשיאות שהיה שורד אולי עונה אחת לפני שהיה מחוסל, בין אם פוליטית ובין אם מילולית. אבל אם היה ניתן לשכפל אותו למציאות ולהריץ אותו לבחירות, כל בחירות, הוא בוודאי היה זוכה.

הקומדיה הפוליטית המוערכת עסקה במקור בסגנית הנשיא (Veep הוא קיצור של Vice President) סלינה מאייר, פוליטיקאית חובבת גסויות ושונאת כל דבר אחר כמעט, שלאחר כמה עונות מצאה את עצמה באופן די שרירותי בבית הלבן. צוות חדלי האישים שהעסיקה תחתיה במשרד סגנית הנשיא עובר עמה אל החדר הסגלגל, שם היא לא עושה הרבה מעבר לתכנון בחירתה מחדש לנשיאות. מעבר להיותה אחת הסדרות השנונות והמתוחכמות על המסך, "Veep" מתארת וושינגטון שבה כל מהלך פוליטי הוא תוצאה של דיל מפוקפק בין שני צדדים או יותר. זה נשמע אולי אפל וזדוני כמו "בית הקלפים", אבל האנשים של "Veep" לא מסוגלים לכך, פשוט כי רוב הזמן הם לא מבינים עד הסוף מה הם בכלל עושים. הסיטואציות המשפילות והדמויות המביכות המוצגות בסדרה נראו לצופים מופרכות, עד שהגיע דונלד טראמפ ולקח ממנה את העוקץ הסאטירי, והוא עוד מסוגל להפוך אותה מקומדיה לטרגדיה דוקומנטרית.

כמו סלינה מאייר, גם פרנק אנדרווד התחיל את "בית הקלפים" בג'וב זוטר יותר, במקרה שלו תפקיד המצליף, אך המסע שלו אל כס הנשיאות היה מתוכנן לפרטי פרטים, והוא לא בחל בשום אמצעי בדרכו לשם. אנדרווד הוא המראה השחורה של מנהיגי העולם המערבי, מעין חזון אפוקליפטי של כל הדברים הרעים שעלולים לקרות במסגרת הדמוקרטיה. אנדרווד, אשתו קלייר, ראש הצוות שלו דאג, ושאר הדמויות בסדרה עוברים על כל כך הרבה חוקים על מנת להשיג את מטרותיהם תאבות הכוח, עד שקשה להאמין שאין איזו מערכת איזונים ובלמים ששומרת עלינו מפניהם. מצד שני, אנשים בוושינגטון נשבעים שהסדרה הזו היא תיאור די מדויק של מקומות העבודה שלהם. כש"בית הקלפים" היא זו שמתעסקת בכביסה המלוכלכת, המגואלת בדם, היא משאירה את וושינגטון עצמה להיראות כמו חולצה לבנה צחורה ומעומלנת.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הנשיא דייוויד פאלמר? על ברק אובמה. פחות משנה מה עשה או לא עשה פאלמר בתקופת כהונתו ב-"24", חשובה דמותו השקולה, הממלכתית, וכן, הנשיאותית, שיש הטוענים תרמה רבות לבחירתו של אובמה לנשיא השחור הראשון אי פעם. כעת הוא עומד לסיים שתי קדנציות, אבל באמת שלא צריך להתאמץ כדי להיזכר בתקופה בה הרעיון של אדם שחור בתור מנהיג העולם החופשי היה בגדר פנטזיה. "24" תרמה קצת לריכוך דע הקהל האמריקאית בנושא. מסתבר שאם נותנים למיעוטים לשחק מחוץ לסטריאוטיפ שמוכתב להם בדרך כלל, דברים נפלאים קורים מחוץ למסך.

האחרון להצטרף למעגל הנשיאים הטלוויזיוניים הוא טום קירקמן, חבר קבינט זוטר בממשל האמריקני, שמוצא את עצמו על כס הנשיאות לאחר שפיצוץ מסתורי גובה את חייהם של הנשיא ושאר הצמרת המדינית. קירקמן, עד לאותו הרגע שר בינוי ושיכון אפרפר ומעכשיו השורד התורן, מושבע לנשיאות והופך לאדם החזק בעולם. נדמה כי "Designated Survivor", שעלתה לשידור רק לפני שבועות אחדים, מנסה לסטות מהקו ששרטטו "Veep" ו"בית הקלפים" בעונותיה הראשונות, לפיו הנשיא הוא רק כלי משחק בידיהם של כוחות חזקים הרבה יותר. קירקמן הופך לאטלס, שנשא על כתפיו את העולם כולו, ולא היתה כאן סדרה אלמלא נדרשה דמותו להביא מאישיותה אל החדר הסגלגל. מחזונות אפוקליפטיים על מעצמה שמנוהלת על ידי בעלי ההון, נראה כי "Designated Survivor" מבקשת לחזור לערכי החלום האמריקאי לפיהם כל אחד יכול להיות נשיא. אם רק ירצה בכך, יתאמץ, יהיה במקום הנכון בזמן הנכון, ויהיה גבר לבן.