(בסרטון: אסף הראל וינון מגל מבקרים בחברון, מתוך "לילה טוב עם אסף הראל")
אסף הראל לא לבד. רגע לפני ש"לילה טוב עם אסף הראל", שהציבה את המונולוגים שלו בחזית, חוזרת לעונה חדשה בערוץ 10, הראל זוכה לשידוך טלוויזיוני חדש: חבר הכנסת לשעבר ינון מגל. הזיווג עם מגל מגיע על רקע מעבר התוכנית (שהראל הגדיר את עונתה הראשונה כ"מאה אחוז שמאל") מחצות לשעה מוקדמת יותר, עשר וחצי בערב וככל הנראה, מתוך רצון להגיע ליותר צופים. "אני מבין אנשים שמתבאסים מהשילוב של ינון", אומר הראל. "אנשים מרגישים: עד שהיתה תוכנית אחת שכולה שמאלנית, היתה חצי שעה אחת בטלוויזיה שכולה שמאל, לא יכולים להשאיר לנו את זה? אז אני אומר, זה נשאר. פשוט עברנו ל-45 דקות. אני חושב שזאת הזדמנות, ולא צריך לפחד מזה. הקול השמאלני שבבסיס התוכנית נשאר".
- האם אתה חושש שהברנז'ה תתנפל עליך לאור העובדה שאתה הראשון שנותן במה טלוויזיונית קבועה לינון מגל מאז עדויות הנשים שעבדו עמו שטענו כי הוא הטריד אותן?
הראל בוחן בקפידה את מילותיו. "זה עלול לא להתקבל, אני מודע לזה. אני עוד לא יודע למה זה יוביל. זאת אומרת, יש פה הימור. אני חושב שזה מאוד יצדיק את זה. אני חושב שהערך שלו יותר גדול ואני מקווה שיעלה על ההסתייגויות המסוימות שיהיו. ברור לי שלהרבה אנשים תהיה בעיה עם זה, לא רק לטהרנים. אני חושב אבל שיש פה מכלול דברים. זה שהוא פרש מהכנסת בעיני זה היה ראוי. אני חושב שבמקרה של אנשים שהטרידו, כמו איבגי או קצב, שפגעו ועשו עבירות, זה לגמרי לגיטימי לבקש... זה לגמרי לגיטימי בעיני, מישהו שבאמת פגע במישהי ויש תלונה במשטרה וזה... צריך להבין שפה זה לא המקרה. אני חושב שההתפטרות שלו מהכנסת היתה תגובה ראויה, יש שיגידו אפילו מוגזמת. יש במחנה הלאומי הרבה צדקנות בעיני סביב ערכי משפחה וכאלה. הוא שילם את מחיר הערכים של המחנה. אני לא קונה את הערכים האלה. בעיני הוא לא היה צריך אפילו ללכת הביתה. אבל אם אנשים מתיימרים להיות ערכיים מאנשים אחרים, בסדר, אז זה הדין. זה לא משנה, הוא שילם את המחיר".
- האם השיבוץ של מגל הוא קריצה למיינסטרים, במטרה להביא קהל ימני?
"כן ולא. המונולוגים הפכו במידה מסוימת למרכז של התוכנית הקודמת. הם נשארים. זה לא משתנה. עם המעבר לשעה עשר וחצי, אתה אומר, איך אני גורם ליותר אנשים להקשיב, לפתוח את הראש? אם אעשה גם דיאלוג ויהיו עוד אנשים עם עוד דעות, אולי זה יגרום לאנשים להיפתח. לקרוץ לקונצנזוס זה ניסוח לא רציני בעיני. אני רוצה שיותר אנשים יקשיבו למונולוגים ולמה שיש לי להגיד על המציאות. בשביל שאנשים ימנים, שהיום ברגע שרק רואים את הפרצוף שלי ישר עושים MUTE, יקשיבו ויבינו איך החלק בעם שלנו רואה את השלטון שלהם, הם צריכים להרגיש לא מודרים ולא נלעגים. מי שרוצה שיקשיבו לו, חייב גם להקשיב. זה הדיל. למה שאני רוצה לעשות בתוכנית, ינון הוא פרטנר מצוין".
- מישהו מערוץ 10 ניסה להשפיע עליך לצרף את מגל משיקולים פוליטיים?
"ממש לא. אם מישהו היה מכריח אותי לקחת ימני לא הייתי מסכים. היה לי חופש מלא ויש לי חופש מלא".
אסף הראל כבר יודע מה תהיה גולת הכותרת של סרט דוקומנטרי שיום אחד יווצר עליו. מדובר בסיפור עסיסי למדי, שרק מעטי מעט מכירים, ומאז שנחשף על ידי כותב שורות אלה בעיתון הנוער "ראש 1" בשנת 1989, באופן מפתיע נקבר מהתודעה לחלוטין ולא נוכח בראיונות, בפרסומים או בויקיפדיה על הראל. הסיפור הסנסציוני יכול לשאת שתי כותרת דרמטיות הנאמנות למציאות: "כך רימה אסף הראל את דודו טופז וצופיו בתוכנית הטלוויזיה שלו" או "בנו של יו"ר רשות השידור קיבל כספים מהרשות בדרך מרמה".
בשנת 1989, השתתף הראל, שהיה אז שמיניסט בתיכון תלמה ילין בתוכנית השידוכים הפופולרית "זה מה יש" שהגיש בערוץ 1 טופז ז"ל. בתוכנית, שלושה בחורים התחרו על לבה של בחורה, ולעתים שלוש בחורות התחרו על בחור, שכמובן רצוי שיהיה רגיש, ספונטני ובעל חוש הומור. המשתתפים אמורים להיות פנויים ולא להכיר זה את זה מראש והזוכה יוצא עם 1000 ש"ח. זה גם הסכום שבו זכה הראל. באותה תוכנית, אגב, לצד המגיש דודו טופז, שימשו ארז טל, אברי גלעד ומירב מיכאלי כשופטים-שדכנים.
לא מעט תרמיות ובעיות אתיות עלו מהסיפור הזה: אחת, בעוד נוצר מצג שווא לצופים לפיו המתמודדים בתוכנית אינם מכירים זה את זה, האמת היא שכל המתמודדים הכירו היטב אחד את השני כי למדו באותה כיתה, י"ב3 בתלמה ילין; שתיים, בעוד נוצר מצג שווא לפיו המתמודדים פנויים רומנטית, שניים מהמתמודדים - אסף הראל ושירה רוט לוי, היו בזוגיות, ועוד אחד עם השנייה; שלוש, בעיה אתית נוספת היא שאסף הראל זכה בכספים באופן מפוקפק מרשות השידור בעוד שאבא שלו, אהרון הראל, מכהן כיו"ר רשות השידור. נו, זה כנראה לא רגע שיתפארו בו בחגיגות הסיכום האפשריות של רשות השידור.
"הכל נכון, ממש לא יודעים את זה עליי", מאשר אסף הראל את כל הפרטים. "הייתי אז שמיניסט, ורציתי להרוויח כסף לטוס לחו"ל. אחותי עבדה באולפנים שבהם הופקה התוכנית. הם רצו לעשות ספיישל בני נוער ב'זה מה יש' ואחותי אמרה, אולי תעזור להם למצוא אנשים. אמרתי, בסדר, נמצא אנשים. אם היית זוכה בפרס הראשון שם, היית זוכה באלף שקל. אנחנו אז היינו תלמידי תיכון, זה המון כסף אלף שקל, זה וואו. אמרתי רגע, אולי במקום שאאסוף סתם אנשים, אעשה פה דיל עם חברים שלי לכיתה, הרי כולם שחקנים. אני יכול להגיד להפקה שארגנתי כל מיני צעירים, אף אחד לא יידע שאנחנו מאותה הכיתה. אני אלהק את זה ככה שאני יודע מה השופטים יבחרו. ואז אמרתי לכל המשתתפים, אתם רוצים להיות בתוכנית? אתם מקבלים 100 שקל, ו-700 שקל הולך אליי. קומבינה של ילד! אתם תהיו בטלוויזיה, אבל הזכייה הולכת אליי. בשביל ילד, 100 שקל לשעתיים זה אחלה עבודה".
"באנו לשם, והכל קרה בדיוק לפי התוכנית", מוסיף הראל. "ההפקה לא ידעה, אף אחד לא ידע. כשעולות הכתוביות בתוכנית, אני מספר לראשונה לדודו. דודו, ארז, אברי ומירב עשו תוכנית שידוכים, שאת כולה כתבתי מראש, אני ידעתי מה הם יבחרו, מה הם יגידו, ליהקתי להם את זה נכון. הם בחרו, עשו את הדאחקות שלהם ואני סופר את הכסף. אני יצאתי מאוד מאושר מזה".
- והתרמית הזאת על תוכנית של רשות השידור קורית בזמן שאביך הוא יו"ר רשות השידור.
"כמובן שאבא שלי לא ידע מזה".
תוכניות הלייט נייט בארצות הברית, אני אומר להראל, חבטו שוב ושוב בדונלד טראמפ, ורבות מהן גם ניבאו שאין סיכוי שייבחר. באחד הקטעים שנחקקו בזכרון מתקופת הבחירות, הנשיא אובמה התארח בתוכניתו של ג'ימי קימל, הקריא ציוצים נבזיים, ביניהם ציוץ של טראמפ, אחריו התבדח אובמה "לפחות אני נבחרתי לנשיא". האם נצחונו המפתיע של טראמפ, אני שואל את הראל, מחדד את התחושה המייאשת, שההשפעה של תוכניות סאטירה בטלוויזיה על המציאות בכלל ועל בחירות בפרט היא מצומצמת מאוד? "אני חושב שהבחירות בארצות הברית מוכיחות באופן סופי שלתוכניות סאטירה אין השפעה, נקודה", אומר הראל. "אי אפשר היה לקבל הבהרה יותר ברורה, שזה לא משנה קולות. ולא רק זה: אם זה כבר משנה קולות, אז זה הפוך. זאת אומרת, זה יוצר אנטגוניזם כלפי התקשורת. אני תמיד חשבתי את זה. תוכניות סאטירה הן מחוץ למעגל השפעה על הבחירות. אתה יכול להשפיע על השיח, אבל לא על תוצאות הבחירות. כמו שלצורך העניין, הפגנה של 20 אנשים לא משפיעה. אבל אחת ל-50 שנה הפגנה של 10 אנשים ברוטשילד יכולה להפוך להפגנה של חצי מיליון. גם היא לא השפיעה בסוף".
- אז אם אין שום השפעה, למה בעצם שווה לעשות את זה בכלל? רק כתרפיה? כפרנסה? כי זה מגניב? כי אתה לא יודע לעשות משהו אחר?
"שאלה טובה. התשובה מורכבת מהרבה דברים. ברמה הראשונית אתה אומר, אוקיי, התקשורת היא שיקוף של המציאות, היא מביאה קולות, וגם הקול הזה ראוי להישמע. בחדשות ובשיח המרכזי אנחנו שומעים בעיקר את הקואליציה ואת המפלגה השלטת, חשוב שיישמעו קולות שהם לא עם השלטון, גם אם הם לא יגרמו לשינוי. כרגע השמאל הפך למין אופוזיציה נצחית, אבל לא משנה מי האופוזיציה, חשוב להשמיע עוד קולות. חשוב שיהיה ייצוג. זה דבר אחד. למה זה חשוב לי ספציפית? הטלוויזיה זה המקצוע שלי. אז פעם אני על המסך בתור היי-טקיסט בסדרה, פעם בתור במאי, ופעם בתור מגיש סאטירי. זה המקצוע שלי".
- אגב השפעה, צפויה עונה נוספת ל"הפרלמנט"?
"החברות בינינו לא הפסיקה. 'הפרלמנט' הרי נולדה מלכתחילה ממפגשים שלנו, שלא לשום מטרה, סתם כי אנחנו אוהבים להיפגש אחד עם השני. אני חושב שלאחרונה כולנו הרגשנו שאנחנו מתגעגעים לזה ורוצים לחזור. כשדיברנו על זה עם קשת הם הביעו התלהבות. ערוץ 10 הסכים לשחרר אותי ל'הפרלמנט'. זה כבר היה אמור לעלות בלוח השידורים החדש של קשת, לצערי בגלל לוחות זמנים התוכנית לא תצטלם בקיץ הקרוב אלא תידחה בטח בשנה. אחרי שלכולנו היתה תחושה שנגמרו החומרים, אם הייתי צריך להמר, אני חושב שכולם רוצים. אפילו התחלנו לכתוב. כשהתחלנו להיפגש החומרים זרמו. אבל צריך עוד זמן כתיבה. אסי מאוד עסוק בקיץ הקרוב. להערכתי זה יקרה. כולם רוצים. עכשיו מחכים למתי זה יקרה. עד עכשיו אף אחד לא באמת רצה. היום אנחנו מאוד מתגעגעים לזה".
תוכניתו של הראל תפסה כיוון פוליטי, למרות שהיא לא התחילה ככזאת אלא כתוכנית שבה הדגש היה נונסנס. עם הזמן המונולוגים הסאטיריים, הנוקבים והשמאלניים קיבלו את הבמה המרכזית, ולצד תשואות המבקרים, נתקל בזעם רב מהצד הימני, בעיקר ברשת אך בכמה מקרים גם ברחבי העיר, למשל אחרי המונולוג שלו על אלאור אזריה. "ישבנו בפורט סעיד, ניגש אליי בחור, אמר אני חייל קרבי, מאוד אוהב את התוכנית, ואני וכל החברים נורא התבאסנו מהמונולוג הזה", אומר הראל. "הם אמרו שהם נורא נפגעו מזה שאמרתי שאזריה הוא לא מקרה בודד, ושחיילים בשטחים יורים חופשי. אני אמרתי לו, שהטענה שלי אף פעם לא היתה נגד אלאור ולא נגד החיילים אלא נגד הכיבוש ששם אותם שם. זה מה שנורא בכיבוש, שלא משנה את מי תשים שם - אם הייתי שם, הייתי מתנהג אותו דבר. מהרגע שאתה חושש לחיים שלך ואתה לא יודע מי מאיים עליך וילד או ילדה יכולים לבוא עם פצצה, אתה נקלע לסיטואציות לא מוסריות. אם אתה שם חיילים באוכלוסיה אזרחית, זה lose lose situation. אתה יכול להגיד, זה מחיר הכיבוש ואני חי איתו. אבל תודה במחיר הכיבוש. במובן הזה, יש בי כעס שלי על הביטול של שוברים שתיקה. אתם חושבים שצריך כיבוש, אז תחיו עם המשמעויות שלו. המשמעויות הן טראומות לחיילים, לירות בילדים, ויכול להיות שבעיניכם חברון וכל ההתנחלויות מצדיקות את זה. רק תכירו במשוואה, אל תגידו אין משוואה, הכיבוש בסדר, הכל חלק וכולם מאושרים. תגידו את האמת, ותנו לשוברים שתיקה להגיד - זאת המשוואה. ותתמודדו איתה. אני חושב שלצאת מעזה שווה את הטילים. אני חושב שאוסלו שווה את המחיר. אני חי עם המשוואה".
- היו תגובות קשות נוספות בהן נתקלת ברחוב?
"התגובות הקשות היו בעיקר בפייסבוק, שם זה יכול להיות מאוד אלים ומפחיד, כולל איומים. אמנם פעם בשוק הכרמל מישהו אמר לי 'אתה לא צריך להיות פה', אבל אני חושב שרוב האנשים שרואים אותי ברחוב הם עוד לא שונאים אותי כמו ברגע שהם רואים מונולוג שהם לא מסכימים איתו. בסדר, לא מסכימים עם הדעות שלי".
גם תסריטאית תוכניתו של הראל, רות אלבז, זכתה לתגובות קיצוניות באוגוסט האחרון. זאת לאחר מם שהעלתה לעמוד הפייסבוק שלה, שהתייחס לתדרוכים של רה"מ בקרב עיתונאים והציג את היטלר עומד במרפסת עם הכיתוב "הרבה הגיעו לתדריך היום". הפוסט הגיע לעמוד הראשון של "ישראל היום" וזכה לתגובה קשה גם משרת התרבות מירי רגב. "ההשוואה של נתניהו להיטלר - שפל חדש", אמרה. "פוליטיקאים עסוקים בלייצר כותרות. אז בסדר, עשו מזה כותרות", אומר לנו הראל. "הם לא מבינים הומור. היה פוסט משעשע בעיני. זה שמם בפייסבוק מגיע לשער של 'ישראל היום', זו תעודת עניות ל'ישראל היום'. באמת, להשתמש ברטוריקה הצדקנית, מצד אחד לצעוק על מם בפייסבוק, ומצד שני ראש הממשלה בתגובה רשמית שואל על מקורות התמיכה הנאצית אליהם קשור עיתון 'הארץ', זה פשוט זול. לממשלה הזאת יש רטוריקה זולה ונמוכה, שעובדת על שכבות מסוימות ונלעגת בעיני אחרות. 'ישראל היום', מהבחינה הזאת, לא בדיוק מתנהל בצורה מרשימה ומכובדת. צעקו על מם בפייסבוק רק כדי להתנגח בערוץ 10, זה בעיני עליבות".
- כאיש טלוויזיה וכבנו של יו"ר רשות השידור לשעבר, מה דעתך על ניסיונות חיסול התאגיד על ידי ראש הממשלה?
"עצוב לי הדבר הזה, שאתה מקים גוף ציבורי, שאמור לתת באמת מענה וליצור פה דיאלוג, ואתה עוצר את זה כגחמה, בלי שום הצדקה, ממניעים לא רציניים. זה בזבוז משאבים. זה נורא בעיני. יש פה ניסיון לשנות את שוק התקשורת. אני התווכחתי עם גלעד ארדן על זה. הייתי בפגישה של היוצרים לפני ארבע שנים. ארדן רצה את תמיכת היוצרים במהלך. אמרתי לו, אתה מכיר את ביבי, למה שהוא ייתן לזה לקרות? דיברתי איתו, הוא רוצה, אמר ארדן. ואז מי שהיה יועץ שלו, אמר לי, ביום שבו יוקם התאגיד אתה בא לעשות אצלי שבת בהתנחלות. הסכמתי".
"אני לא מאלה שחושבים שהמדינה שלנו בדמדומי הדמוקרטיה ושאנחנו בדרך לפאשיזם. אני חושב שמבחינה חברתית-בטחונית, הכיבוש הוא נחלת הימין והשמאל. למה כשהשמאל היה בשלטון, עם רבין ועם אהוד ברק, למה הם לא פינו את היישוב היהודי בחברון? אז בסדר, היה את אוסלו. אבל השמאל רוב השנים חי עם המציאות הזאת. אני ציפיתי מממשלות השמאל לפנות באופן חד צדדי, לצאת כמו שאריק שרון עשה, כי זה מה שטוב לנו. ההבדל בין השמאל לימין בארץ הוא לצערי הרבה יותר קטן ממה שהייתי רוצה. אלה לא עושים כלום ואלה לא עושים כלום. רק מחליפים את הרטוריקה. אז אני שמח שהימין לא עושה כלום, ומצטער שהשמאל לא עושה כלום. אם בוז'י היה עכשיו בשלטון הדברים לא היו נראים כל כך אחרת".
- אם להערכתך ממשלת שמאל לא היתה עושה שום דבר אחרת, אז למה אינך שבע רצון מכך שנתניהו בשלטון?
"אני מתוסכל שביבי הוא ראש הממשלה כי כל אחד אחר, בוז'י או יאיר לפיד, היה מייצר את אותה מציאות אבל עם פחות שנאת אחים. כי הם פחות ניזונים משנאה. הסכסוך הפנימי שלנו נמצא בשיא ומפעפע, בגלל שיש משהו בנתניהו שניזון מזה. הוא הרי התחיל מ'פרס יחלק את ירושלים', למרות שיכול היה להיבחר גם בלי 'פרס יחלק את ירושלים' כי הוא יפה. הוא יכול היה להיות מנהיג אהוב בלי לעורר את הליבוי של השנאה. אבל משהו בדי.אן.איי שלו סוחף אותו למחוזות האלה, וזה נורא חבל. בגלל זה אי אפשר לפרגן לו. זאת התשובה לשאלתו למה לא מפרגנים לו".