5 דברים שלא ידעתם על הסדרות שגדלנו עליהן

(בסרטון: טריילר ל"המומינים בריביירה". הסרט, כן?)

עשרות ילדים שצפו בהתרגשות בחיפושיו של מרקו אחרי אמא הלכו לספריות בית הספר כדי למצוא את המקור - הספר "הלב" של אמונדו דה אמיצ'יס. הם בוודאי התאכזבו לגלות שמדובר ביומן בית-ספר של ילד איטלקי, שלא נוסע לארגנטינה, ובכלל קוראים לו אנריקו. רק אלה שהתמידו וקראו עד הסוף מצאו את מרקו מתחבא בספר: בכל חודש אנריקו קיבל מהמורה סיפור קצר על ילד איטלקי גיבור. אחד מהגיבורים האלה היה מרקו, הילד מגנואה שנסע לארגנטינה לחפש את אמא (הוא היה גבוה ובלונדיני, ולא היה לו קוף). הסיפור כולו נפרש על 34 עמודים; הסדרה פיתחה אותו לכדי 52 פרקים של חצי שעה. אפשר לומר בבטחון רב שזאת אחת ממתיחות-הזמן הארוכות ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה.

בין עשרות הסדרות המצוירות שיובאו מיפן ודובבו לאנגלית ולעברית, "החתולים הסמוראים" יוצאת ‏דופן: היא מצחיקה בצורה יוצאת דופן, ומלאה עד גדותיה בהומור פנימי ובדיחות מודעות לעצמן. ‏החתולים מדברים עם הקריין, הקריין מדבר עם הצופים, וכולם מתלוננים על התסריט הדפוק שקיבלו. ‏כל זה לא היה שם במקור: בגירסתה היפנית המקורית, "החתולים" היתה סדרה סטנדרטית הרבה ‏יותר, אלא שמשהו השתבש כשהגיעה למערב – והמדובבים פשוט לא קיבלו את התסריטים המקוריים, ‏ולא היה להם מושג מה בעצם הולך בסדרה הזאת. לכן לסדרה נכתבו תסריטים חדשים לגמרי, שלא ‏היו בהכרח קשורים לטקסטים המקוריים - וכללו בעיקר בדיחות של הסדרה על חשבון עצמה.‏

המפיק הישראלי לשעבר (והמיליארדר בהווה) חיים סבן הוא זה שהביא לאמריקה, וגם לארץ, את "החתולים הסמוראים" – כמו גם סדרות יפניות רבות אחרות. פרשת החתולים לא היתה המוזרות היחידה בתהליך הייבוא. במקרים רבים, למשל, מספר הפרקים בסדרות היפניות לא הספיק בשביל המינימום הנדרש לסינדיקציה באמריקה, ולכן המפיקים האמריקאים לקחו שתי סדרות יפניות שונות - שלא היה למעשה כל קשר ביניהן - ושילבו בינהן, כאילו מדובר בסדרה אחת. מקרה אחד כזה הוא "מקרון 1" - היא הורכבה בעצם מפרקים של הסדרה היפנית "גושוגון", שלהם נוספו כמה פרקים של סדרה אחרת בסגנון אנימציה שונה. הקריינות בתחילת הסדרה מכריזה על "שני צוותים, אחד בכדור הארץ ואחד ביקום חלופי" – אז, כן, יש סיבה לכך שהם מעולם לא נפגשו זה עם זה.

בישראל, הסדרה המצוירת "אבירי האור הקסום", ושיר הפתיחה המרשים שלה (שכתב אבנר חודורוב) נחשבים לקלאסיקת ילדות עם מקום של כבוד לצד "כח המחץ" ו"הרובוטריקים". אבל אם תשאלו אמריקאים שגדלו באותה תקופה, תתקשו למצוא מישהו שזוכר את קיומה. הסדרה הזאת ("Visionaries" במקור) היתה ניסיון, אחד מרבים, של חברת האסברו לשווק ליין של צעצועים דרך סדרה מצוירת, אלא שבניגוד לסדרות כמו "כח המחץ", הניסיון הזה כשל. לסדרה הופקו 13 פרקים בלבד, והיא נחשבת לזניחה לחלוטין. מעטים מאוד זוכרים אותה מחוץ לארץ.

אחת השמועות העקשניות ביותר על סדרות טלוויזיה נוסטלגיות עוסקת בפרק האחרון והמצונזר של "המומינים", הסדרה הנפלאה המבוססת על סדרת הספרים של טובה ינסון. בפרק האחרון של הסדרה - כך יספרו לכם רבים - סנופקין מתעורר ומגלה שלמעשה כל משפחת המומינים והרפתקאותיהם היו רק פרי דמיונו, והוא למעשה היה תלמיד בית ספר/מסטול מסמים/ילד יהודי בשואה. השמועות מספרות גם על ילדים שהתאבדו עם שידור הפרק ביפן, מה שגרם לגניזתו ולכך שהוא לא שודר בארץ. מצטערים, אבל שום דבר מכל זה לא נכון; לא קיים שום פרק סודי של "המומינים". הפרק האחרון ששודר בארץ הוא הפרק האחרון שהופק לסידרה. עם זאת, קיימים מקרים אחרים של סדרות שלא שודרו בארץ במלואן, ושבמקור הסתיימו באופן שונה מכפי שהכרנו – ובינן יש כאלה שגורמות אפילו לשמועות המוזרות על המומינים להיראות ריאליסטיות.

רוצים לשמוע עוד? בשישי, ה-25 בנובמבר בשעה 22:00 בסינמטק תל אביב, תיערך ההרצאה "דולף הוא הצדק! מאחורי סדרות הילדים המיתולוגיות", עם קטעים מהסדרות האהובות, והרבה דברים שלא ידעתם על הסדרות שחשבתם שאתם מכירים היטב. – כולל גם "שאלתיאל קוואק", "כח ג'י", "הקטקטים", "ג'יג'י", "חלוצי החלל" ועוד.