הפרקטיקה של תיעוד לאורך זמן היא לא עניין חדש, ובכל זאת, בכל פעם שהיא מתרחשת התוצאה היא יצירה מרתקת ושונה. המפורסמות ברשימה הזאת הן "סדרת אפ", במסגרתה חוזר הבמאי מייקל אפטד מדי 7 שנים לתעד את 14 המשתתפים, וכן "ילד בן זמננו" של ה-BBC, שמתעד את ילדי המילניום כבר 20 שנה. לצד היצירות המעוטרות ועטורות השבחים הללו, ניהל גם במאי ישראלי פרויקט תיעודי עם עם יומרות והיקף דומים: 20 שנות מאבק אידאולוגי של אדם אחד ללגליזציה של מריחואנה, על רקע התמורות הדרמטיות בחייו האישיים.
שלומי סנדק, כוכב "עלה ירוק" של מוריס קנדיוטי (זמין לצפייה ב-yes VOD), הוא הדמות המזוהה ביותר עם הניסיון למסד את צריכת הקנאביס בישראל. סנדק היה שם, בוועדות הכנסת, בפעילויות ובקמפיינים של הסברה, הרבה לפני ששליח הציבור הנמרץ והאיש שלא עישן מעולם, יאיר לפיד ("אני מתנגד ללגליזציה כי זה לא חוקי") ניסה לתפוס על הנושא סיבוב פוליטי. הוא עסק בשאלות המוסריות ובדקדוקי חוק, הפריד בין העובדות לסטיגמות וניסה להעניק קונטקסט בתוך עולם של חומרים ממכרים חוקיים לחלוטין. מאז פרסום החוברת "עשב השדה" ב-1994, שעוררה סערה ציבורית בניסיון ללמד סנגוריה על הצמח המושמץ באותה תקופה, ליוותה אותו המצלמה של קנדיוטי. מעט לאחר מכן, כשהבין שהכוח לשנות חייב להגיע מתוך הממסד, חבר סנדק לקצין בדימוס, בועז וכטל, בדרך להקמת מפלגת "עלה ירוק". הסרט מלווה את המפלגה בשלושה קמפיינים שונים - על התקוות והאכזבות, התמורות והניסיון התמידי להיאבק בתדמית הסטלנית/אנרכיסטית שהודבקה לה.
הגישה היאיר לפידית של לומר דבר והיפוכו, לספר על רעיון בתחפושות ולסתור את עצמך תדיר, מקבלת ב"עלה ירוק" גיבוי מפתיע ובלתי מכוון. אף שקנדיוטי ביקש להציג כאן את סיפורו הסיזיפי של מי שנלחם בטחנות רוח ומתרסק בפניהן פעם אחר פעם, נדמה שאחד המסרים העיקריים שעולים מסרטו הוא הבעייתיות הישראלית בהתמודדות ישירה עם רעיונות גדולים. המריחואנה, השלום, הסיפוח, לימודי הליב"ה והתחבורה ציבורית בשבת, כולם התרסקו כי הוצגו כפי שהם. לאורך הסרט מדגיש קנדיוטי שוב ושוב את הישירות הזאת של סנדק, גם כשהיא מגיעה על חשבון האינטרסים של שותפיו לדרך, שביקשו לעתים לייפות את המציאות ("שוב פעם אנחנו יוצאים הסטלנים? יש לנו גם מטרות אחרות") כדי להתחבב על אחרים. העובדה שהתעקש לעשן בריאיון מצולם, להציג את הצמח במסיבות עיתונאים ולהתייחס אל רדיפת השלטונות את הצרכנים בלי מסכות ובלי פילטרים, הובילה בסופו של דבר לכישלון מטרתו הפוליטית. לשיא מגיעים הדברים בסצנה המתעדת את המפגש של סנדק עם וכטל שנים אחרי הכישלון הפוליטי, כשהאחרון הפך מנהל עסק לגידול ומכירת קנאביס רפואי. ככה זה, אף אחד לא רוצה להיות "הרעיון עצמו" בישראל, ומי שלא יודעים לייפות את המציאות נשארים בדרך כלל לבד.
המחיר ששילם סנדק לא נגמר בתחום האידאולוגי. בנו, אורי, שמתועד בסרט עוד מהיותו ילד רך, גדל לצדו, התחנך על רקע מסריו, מתבגר ויוצא לטיול התנסות במזרח, שמוביל להתנסויות מסוכנות עם סמים קשים ובסופו של דבר להתאבדותו הטראגית. ניתן לראות את המקרה הקשה הזה כהוכחה לכך שמאבקו של סנדק נדון לכישלון, ולכך שמה שמתחיל עם עשב מתדרדר במהירות לכימיקלים ופטריות. אלא שאופי התיעוד הרגיש של קנדיוטי והעריכה המדודה של סרטו, מוכיחים שדווקא ההפך הוא הנכון. האמונה של סנדק שהמאבק שלו מוביל להקלה על סבלם של רבים, מאפשרת לו להתגבר גם על הכאב העצום שהוא נושא עמו. וכך, בהפוך על הפוך, דווקא הלוזר הישיר, זה שלא ידע לייפות ולערבב ולהרוויח מהסיטואציה, הופך למנצח לרגע.
לו היה נוצר במקום אחר ומשווק אחרת, היה "עלה ירוק" יכול להיות סרט מדובר הרבה יותר. יש בו את ממד ההתמדה הכפול של יוצר וכוכב, שהמשיכו לתעד ולהיאבק כנגד כל הסיכויים. הוא כולל מסר אמיץ על המחיר של התמדה, והוא בעיקר מוכיח כמה קשה להיות אדם עקרוני במדינה שמתפרקת מעקרונות בקצב מדוד. בסופו של דבר נותרנו עם 50 גרם עשב חוקי לצרכים רפואיים, החלטה טרייה על אי הפללה של משתמשים ועבודת תעודה מעוררת מחשבה. אחרי 20 שנות עשייה, גם זה לא עניין של מה בכך.