"כולם רואים 'שעה טובה' ומוחאים כפיים", שר שלמה גרוניך בשנת 1983 (מתוך "שירים פשוטים"). זה היה תיאור מדויק: במשך חמש שנים, מ-1979 עד 1984, "כולם" באמת צפו ב"שעה טובה" - תכנית האירוח המרכזית של הערוץ היחיד, ששודרה מידי שישי בערב.
"כולם" גם צפו ב"סיבה למסיבה", התכנית שהחליפה אותה בערבי שישי, ומשם, ב-1993, עברו "כולם" ל"רשות הבידור" עם דודו טופז - ספינת הדגל של ערוץ 2 הבתולי דאז ושל הזכיינית "קשת", ששובצה בשישי בערב. במציאות האחרת של אז, נקודת המוצא של כל אסטרטגיות הפרוגרמינג הידועות לאיש הטלוויזיה המקומי (אם בכלל היו כאלה) הייתה שעת צפיית השיא בשישי בערב. זה היה הבסיס, העוגן. על זה שמו הבוסים את הכסף.
"כולם", לפחות כך נדמה היה בשנות השמונים, צופים בטלוויזיה בערבי שישי. "כולם". בלי יוצא מן הכלל. לא היו אז יוצאים מן הכלל. לא היו באותם ימים, למשל, אנשים שלא יכולים לעשות את זה כי הם שומרים שבת. כלומר, הם לא היו חלק ממערכת השיקולים של הטלוויזיה שלנו, שבעצם הייתה רק של רובנו.
המציאות הזאת השתנתה. "כולם" עדיין צופים ברצועות המרכזיות של הערוצים המרכזי - נאמר, ב"האח הגדול" וב"דה ווייס" - אבל כבר לא עושים את זה בשישי בערב, שכן הרצועות האלה כבר לא תופסות יותר את משבצת הפריים טיים של ערב שבת. המשבצת הזאת כבר לא יוקרתית כפי שהייתה. מדורת השבט הישראלית כבר לא דומה למה שהייתה. "כולם" השתנו.
ההרכב שלהם, שלנו - האנשים שמאחורי טבלאות רייטינג של שישי בערב, כולל היום גם בליינים, צופי "נטפליקס" ושומרי שבת. ההתחשבות בהיעדרותם של כל אלה מטבלאות אחוזי הצפייה היא הסיבה לכך שמה שקורה עכשיו על המסכים שלנו בערב שישי זה "מחר שבת" (רשת, ערוץ 2, בהגשת צביקה הדר) ו"שי בשידור" (ערוץ 10", בהגשת שי שטרן).
הראשונה היא תכנית אירוח אינטימית, צנועה, ביתית, ללא זכר לתזמורת, לצבעוניות, לחגיגיות, לגלאם ולאחוזי הצפייה שהמשבצת הזאת זכתה לה בעבר. גם השנייה נעדרת כל ברק ואקסטרווגנטיות, ומאופיינת, על פי צו התקופה, בנון-שלנטיות, בנינוחות ובתחושה כללית של ערב של יום חולין. שום דבר שמזכיר את אירועי המדיה החד-שבועיים שליוו אותנו לאורך האייטיז ותחילת הניינטיז. הללו, כאמור, עדיין קיימים, אבל כבר מזמן לא בשישי בערב.
תמו הימים החד-ערוציים של של "שעה טובה", "סיבה למסיבה" ו"סופשבוע" (תכנית האירוח שהחליפה את "סיבה למסיבה" בערוץ 1 בערבי שישי) - וגם אלה הדו-ערוציים של דודו טופז ז"ל ("רשות הבידור", שעברה בהמשך לערבי ראשון ושינתה את שמה ל"הראשון בבידור"), ויאיר לפיד (תכנית האירוח המצליחה שלו, "יאיר לפיד", שודרה בערבי שישי בין 2000 ל-2007 ברשת, ערוץ 2). המציאות ההיא, המקפחת, השתנתה ללא היכר.
ב-2 בנובמבר 2003 עלתה לשידור תכנית הבידור "ארץ נהדרת" במשבצת שהייתה אז, עדיין, המרכזית והחשובה ביותר - שישי בערב. גם "כוכב נולד", שעונתה הראשונה עלתה חצי שנה לאחר מכן, שודרה בהתחלה בערבי שישי - כמו גם "שישי בגאון" של ערוץ 1 (בהגשת יהורם גאון) והפלופ של "רשת", "שבוע סוף". ואולם, הפעם, להבדיל משנות השמונים והתשעים, הקהל הדתי, שומר השבת, קיבל את זה קצת פחות בהבנה - ובהמשך, כדי לרצות אותו, "ארץ" עברה לאמצע השבוע.
"לאורך השנים היו לא מעט דיונים סביב הסוגיה הזאת", אומר צוריאל ראשי, מרצה בכיר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן/ "כש'ארץ נהדרת' שובצה ביום שישי היו מחאות של פוליטיקאים דתיים שרצו להיות חלק ממדורת השבט וטענו שזה גורם לכך שהצופה הדתי מבין שהוא לא חלק מהציבור. בזמנו גם היה על זה דיון בבית המשפט ואהרון ברק אמר שהדתיים צריכים להבין שהטלוויזיה הישראלית הולכת לעבוד חזק בשבת - ולא יעזור כלום".
זה קצת מעליב, לא?
"תראה, מיעוטים תמיד ירגישו שהם חלק מקופח. גם הערבים מרגישים ככה. אני מסכים איתך שאני לא משלם פחות מיסים, לא עושה פחות מילואים ומגיע לי לקבל את מה שכולם מקבלים, אבל אני מבין שגם החילוניים רוצים לשמור על השבת שלהם ולראות את יאיר לפיד או את רבקה מיכאלי. זה מעליב רק את מי שחושב שהעולם סובב סביבו. אני כבר מזמן הפסקתי להיעלב מזה. אלה הם עובדות החיים. אמנם זו מדינה יהודית, אבל היא גם דמוקרטית".
ובינתיים ממילא המצב השתנה, הרייטינג של התכניות בשישי בערב הוא לא מה שהיה - וגם התכניות עצמן שונות לחלוטין.
"נכון. מדורת השבט התפצלה. היא כבר לא ממש קיימת יותר. היום יש רק את יום כיפור שמשותף לכולם. היום כולם רואים טלוויזיה רק ביום הזיכרון וביום השואה - והתכניות בשישי בערב הפכו לזניחות יחסית. 'מחר שבת', למשל, זו עוד תכנית שתיכנס מהר מאוד לארכיון, לדעתי.
"האם אני מרגיש יותר טוב בגלל זה? נו, אתה יודע איך זה: יהודי תמיד שמח כשהאחר סובל קצת. סתם, ההרגשה שלי לא באמת נהיית יותר טובה בגלל זה, כי אני ממילא מבין שגם אם היה משהו טוב לצפות בו בשישי בערב, הייתי יכול לצפות בו גם במועד אחר בלי בעיה, ברשת. היום אנחנו מבינים שלכל דבר יש אלטרנטיבה - ופחות מתרגשים מכל זה. גם כש'ארץ נהדרת' שידרו בשישי בערב, הם היו עושים שידור חוזר במוצ"ש בדיוק בגלל הסיבה הזאת. תחושת ההפסד שלנו - ה-fomo, כמו שקוראים לזה היום - הלכה והיטשטשה עם השנים".
אז היום אתה צופה ב'שי בשידור' וב'מחר שבת' ברשת?
"ממש לא. אישית, אני די סולד מהז'אנר החלטוריסטי של 'שי בשידור' וגם לא כל כך אוהב את צביקה הדר. אני לא אוהב תכניות שמגחיכות כל דבר בכל ועושות צחוק מהכל - אבל זה אני".
ואיך היית מרגיש אם היה משודר בשישי בערב משהו שאתה כן אוהב?
"יש מונח בעולם הדתי שנקרא 'כבוד השבת'. זה אומר שכשאתה יושב בערב שישי סביב השולחן, עדיף שלא תחשוב על מה שאתה מפסיד בטלוויזיה באותו זמן, כי במצב כזה אתה בעצם מזלזל בשבת, כפי שאמרו גם לא מעט פוסקי הלכה. זה ממש זילות השבת. ובכל זאת, אנשים 'חוטאים' בזה לא מעט. יש בדיחה על יהודי שבא לרב ואומר לו, שמע יש משחק כדורגל ממש חשוב בערב יום כיפור - מה אתה מציע לי לעשות? הרב אומר לו: 'חשבת להקליט?'' והיהודי עונה: 'תודה, כבוד הרב! מעולם לא חשבתי להקליט תפילה אבל זה רעיון לא רע בכלל!'".
בקיצור, הייתם מתבאסים.
"האמת? אני לא בטוח. יותר ויותר אנשים אומרים היום 'אני לא שומר שבת במובן האורתודוקסי של המונח, אבל אני כן שומר על שקט'. הרבה אנשים נותנים את הפרשנות שלהם לשמירה על שבת ולהתנתקות מהמדיה. זה כבר לא רק עניין דתי פרופר".
בשנת 1969, שנה אחרי פתיחת שידורי הטלוויזיה הישראלית, הוחלט ברשות השידור לעבור מארבעה ימי שידור לשבוע שידורים מלא, כולל שישי ושבת - מה שעורר קול צעקה מכיוון המגזר הדתי. נציגי המפלגות הדתיות תבעו אז להסיר את רוע הגזירה ואיימו לפרוש מתהליך הרכבת הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השביעית. ראש הממשלה, גולדה מאיר, נענתה להם וביטלה את ההחלטה לשדר בסופי שבוע, אולם פנייה של עורכי דין מטעם הרשות לבג"ץ סיכלה את הביטול והשידורים יצאו לדרך.
חמש שנים אחר כך עלתה לאוויר תכנית הבידור "ניקוי ראש" ושובצה - בין השאר, עקב המהומות הנ"ל - בערבי חמישי. "רק לפני 30 שנה עדיין היו כאן מאבקים על פתיחה של בתי קולנוע בימי שישי", מסביר אפרים סידון, מיוצרי "ניקוי ראש", אחד הכותבים הראשיים של "סיבה למסיבה" ומי שיצר בהמשך את תכנית הסאטירה "החרצופים", ששודרה בערבי שישי בערוץ 2 (טלעד) בין 1996 ל-2001. "אמנם היו אז מופעים והצגות בימי שישי, אבל פחות, באופן משמעותי. היום אנשים יותר יוצאים בערבי שישי. יום שישי הפך ליום של יציאות הרבה יותר מכפי שהיה בעבר ולאו דווקא רק בתל אביב - וגם זה בא לידי ביטוי בטלוויזיה. אתה הרי מאבד קהל בגלל זה".
וכש"החרצופים" שודרה בערבי שישי, איבדתם את הקהל הדתי.
"אולי, אבל זה גם אפשר לנו, כמובן, יותר פתיחות כי לא הייתה ביקורת של דתיים. גם ב'סיבה למסיבה' זה לא ממש הפריע לנו. בכלל, תכניות האירוח האלה של ערבי שישי נהנו מתקציבי עתק במושגים של אז - והן בעצם גם היו פרומו לכל ההופעות והאירועים בארץ. כל מה שהגיע לאולפן היה הופך מיד לשלאגר - וההשקעה הייתה באמת עצומה. זה ממש לא היה כמו האולפן של צביקה הדר ב'מחר שבת', שהוא בגודל של שירותים. זה היה מופע. ממש הוליווד קטנה".
"הטעם של הציבור היה פעם מאוד הומוגני", מסבירה רבקה מיכאלי, "מאז 'סיבה למסיבה' הוא מאוד השתנה, מאוד התפתח - וגם האפשרויות של הדברים שאפשר לעשות בשישי בערב מאוד השתנו והתפתחו. אנשים פחות נשארים בבית היום - ולקהל הדתי משדרים במוצאי שבת את מה ששודר בשישי בערב, כך שזה לא נורא. בכלל, יש היום יותר התחשבות בקהל הזה. התכנית האחרונה של צביקה, למשל, נראתה לי כמעט כמו כמו תוכנית בערוץ 20. הם אפילו אמרו שם שהם מצלמים את זה ביום חמישי".
שזה, בעצם, ההפך מ"סיבה למסיבה".
"נכון. בזמנו, אגב, הגיעו אלינו לא מעט תלונות של דתיים שלא היו יכולים לצפות בזה ולא ידעו על מה כולם מדברים ביום ראשון בבוקר, אבל האמת היא שאני חושבת - בעצם, אני יודעת - שהם ראו אותנו בכל זאת, למרות שאסור. כשהם פגשו אותי ברחוב, הם סיפרו לי".
האם למרות השינויים הדמוגרפיים שחלו בארץ מאז שנות השמונים - כמו גם אלה שנוגעים לסגנון החיים ולהעדפות הבילוי של הישראלי המצוי בשעות הפנאי - יש סיכוי שערבי שישי בטלוויזיה ישובו מתישהו לגדולתם? הדעות בנוגע לכך בקרב אנשי טלוויזיה ופרסום חלוקות, אבל כרגע זה בכל מקרה לא נראה באופק.
"בשנים האחרונות יש ביום שישי פחות רייטינג באופן מסורתי - ובעצם לא רק בשנים האחרונות", מסביר בכיר בתעשיית הטלוויזיה בארץ, "נכון שפעם הוא היה פחות נמוך, אבל תמיד הוא היה נמוך יותר מערבים של ימי חול - גם בגלל הדתיים וגם בגלל שאנשים יוצאים לבלות. בשנים האחרונות יש כרסום של כמעט 50 אחוז מהרייטינג של שישי בערב - וכתוצאה מכך גם יש פחות כסף עבור המשבצת הזאת. העניין הוא שבגלל שיש פחות צופים, המפרסמים משלמים פחות והזכייניות מעדיפות לשים תוכן פחות יקר. כך, למעשה, נוצר כאן מעין כדור שלג, כי זה רק מוריד את הרייטינג עוד יותר".
והירידה הזאת, חשוב להבין, באה לידי ביטוי בכסף. הרבה כסף. "כשתכנית שמשודרת בפריים טיים בערוץ 2 ומקבלת פחות מ-20 אחוז רייטינג, היא מפסידה כסף, נקודה", מסביר הבכיר, "כל אחוז רייטינג מתחת ל-20 שווה הפסד של 100 אלף שקל. זאת אומרת, אם צביקה (הדר) עושה 14 אחוז רייטינג, הזכיינית מפסידה עליו 600 אלף שקל לתכנית - מה שאומר 30 מיליון שקל בשנה. זה המון כסף. המשבצת הזאת, שהייתה פעם הכי יוקרתית, הפכה לבית קברות. פשוט ככה".
אז למה בכל זאת נתנו לצביקה הדר טוק שואו בשישי בערב?
"לדעתי, בעיקר בגלל המעבר של הזכייניות ל-7 ימי שידור. שתי הזכייניות נערכות לזה במקביל ומתחילות לסמן טריטוריות מול המפרסמים ומול הקהל בבית. רשת הביאה את צביקה הדר מקשת והיא משלמת לו חוזה טאלנט, כך שהיא חייבת לעשות איתו משהו. הוא הרי מקבל חצי מיליון שקל בשנה. 12 פרקים של סדרה שהוא היה שותף בה זה לא מספיק. ממש לא. עכשיו, לרשת יש באופן מסורתי חיבה לתכניות אירוח - וגם הפעם זה מה שהם בחרו לעשות".
למרות ההפסדים הצפויים.
"כן, למרות. אם הרייטינג של צביקה יתייצב על 13 אחוז, הם ייתנו לו לגמור עונה ולא יעשו לו שוב את הטראומה של 'שישי שואו'. הם יספגו את זה".
בתעשייה מדברים הרבה גם על כך שהפיחות המתמשך במשבצת הפריים טיים של שישי בערב בערוץ 2 נובע מירידתה מהאוויר של "אולפן שישי" עם יאיר לפיד, שהיוותה מדרגת רייטינג נאה ביותר לתכניות ששודרו אחריה. דני קושמרו, שהחליף את לפיד, לא מתקרב למספרים ההם.
ד"ר יריב בן אליעזר מהמרכז הבינתחומי, למשל, סבור שכאן בדיוק נמצא שורש הבעיה. "ברגע שהתחיל להיות כאן ריבוי ערוצים נוצר מצב שבו רוב התכניות מחלישות אחת את השנייה מבחינת הרייטינג", הוא מסביר, "יאיר לפיד היה כוכב טלוויזיוני שהרבה אנשים ראו אותו כחלק מהמשפחה שלהם בערבי שישי. הייתה לצופים תחושה של אינטימיות במהדורת החדשות שלו - ולכן היא מאוד הצליחה והיוותה מקפצה לתכניות ששודרו אחריה. כשהוא עזב, הרייטינג של כל הערב עזב יחד איתו".
ועמם עזב, כאמור, גם הכסף הגדול של המפרסמים המרכזיים. "אין ספק שמדורת השבט הישראלית התפזרה והפכה למלא לפידים", מסביר הפרסומאי איילון זרמון, "היא כבר מזמן לא חייבת להיות ביום שישי, וגם אנחנו, כעם, כבר לא במקום של התכנסות קולקטיבית של קיבוצניקים שיושבים סביב המדורה. אנחנו עדיין קולקטיב, אבל הרבה יותר אינדיווידואלי".
ואיך זה משפיע על הפרסום בטלוויזיה בערבי שישי?
"כפרסומאי, אני בשום אופן לא פוסל את יום שישי כיום לפרסום. נהפוך הוא: ליום שישי יש, לדעתי, פוטנציאל גדול בגלל העובדה שמשמפחות שלמות יושבות יחד סביב השולחן - מה שמביא למצב שבו מאחורי כל נקודת רייטינג בערב שישי יש הרבה עיניים, יותר מהממוצע, ולכן בכל זאת מדובר בערב חזק ואני חושב שכולם ימשיכו להתייחס אליו ככה. עובדה: אם 'ארץ נהדרת' הייתה משודרת בשישי, לא היינו מדברים עכשיו. אם הזכיינים היו מתייעצים איתי, הייתי אומר להם לשים שם תותחי רייטינג כבדים כמו 'האח הגדול' ו'ארץ נהדרת'. היום הספציפי, לדעתי, פחות קשור לאיכות הרייטינג".
אבל דתיים לא יכולים לצפות בטלוויזיה בערב שישי.
"זה נכון - ובשנים האחרונות בהחלט יש יותר התייחסות אליהם והתחשבות בהם. בכלל, המדינה שלנו הולכת למקום יותר מסורתי ויותר שמרני. גם מבחינה דמוגרפית וגם מבחינה רוחנית. אפשר לראות את זה לא רק בשיבוץ של התכניות ובנתוני הרייטינג שלהן, אלא גם אצלנו, בכל מה שנוגע לפרסום, לקריאייטיב: משרדי הפרסום שמים היום יותר דגש על העניין הזה. אתה רואה פחות ופחות פרסומות חילוניות במובן הנועז של המילה, ויותר כאלה שמנסות להגיע למכנה משותף רחב ככל האפשר, שיכול לגעת גם בחילוניים וגם בדתיים. אנחנו חיים בתקופה כזאת, של שמרנות, אבל לדעתי מדובר בגל שיעבור בשלב מסוים".
ואז נחזור להיות חילוניים לגמרי, כמו בשנות השמונים?
"לא יודע, אבל האמת היא שאני גם לא עד כדי כך מתגעגע לזה. זה לא באמת מעורר איזושהי נוסטלגיה. היום, באופן כללי, יותר טוב לנו מאשר אז. הרבה יותר".