האח הגדול: הסיום הדרמטי שעוד יוליד כאן מהפך פוליטי

רגע לפני ההכרזה על אביחי אוחנה כמנצח הגדול של העונה האחרונה של "האח הגדול", ישבו הוא ושני גולדשטיין זה לצד זו על הספה והמתינו במתח להכרזה על הזוכה. כנהוג במעמדים טלוויזיוניים כאלה, המתח שלהם נמשך עוד קצת: "רק פרסומת אחת, ואז נכריז על הזוכה". ברייק הזהב קוראים לזה. הפרסומת שנכנסת ברגע שבו כולם צופים ומרותקים אל המסך, ואיש כבר אינו מעז לקחת את הסיכון ולזפזפ לערוץ אחר.

על המסך הופיע הכיתוב: "יש רגעים בחיים שמרגישים טוב יותר בעיניים עצומות". ואז אדם עיוור הוכרז כזוכה של העונה, במה שהוא או צירוף מקרים אירוני או אחת הקונספירציות הכי גאוניות שאי פעם נרקמו על ידי גוף שידור ומפרסם (רוב הסיכויים שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, אבל אלוהים אדירים איזו תיאוריית קונספירציה מסעירה ומרגשת! כמעט בא לי שזה יתגלה כאמת).

חרף מאמציהם הכנים של עורכי הווידאו שהטליאו בכישרון רגעים מצחיקים ומרגשים מ-101 הימים שעברו על הדיירים בבית, זאת הייתה עונה די משעממת של "האח הגדול". הפורמט שהצליח להיות חדשני ומפתיע בעונות הראשונות, הפך עם השנים לצפוי, מודע לעצמו בהפרזה. הפער בין מה שהדיירים עברו בתוך הבית ובין מה שהצופים עברו יחד איתם מול המרקע – אותו פער שהימם אותנו ואותם בעונה הראשונה, למשל – הלך והצטמצם עם השנים. לשפרה ובובליל לא היה מושג מה הם עשו למדינה שלמה, איך אנשים התפלגו והתאחדו סביבם, בעדם ונגדם. אלירז שדה לא באמת יכול היה לצפות את מה שקרה לו אחרי שיצא אחרון מבית האח הגדול.

אבל עם כל עונה ושנה שחלפו הדיירים הפכו מודעים יותר לאופן שבו התנהלותם בבית נתפסת ומשתקפת בחוץ. הם הגיעו כבר בשלב האודישנים עם אג'נדה ואסטרטגיות להשפעה על דעת הקהל. הם יותר ויותר ראו את הצופים לנגד עיניהם בכל צעד שהם עשו בבית. הם דיברו למצלמות, הצופים צעקו להם מעבר לגדר ומסוקים ועליהם מסרים שנקנו באלפי שקלים חגו מעל ראשיהם.

קירות הבית נשחקו לאטם והפכו דקים ופריכים יותר והבחוץ חדר פנימה. עד שלא באמת היה צורך בכדור ההריסה המזויף שבנו על הסט כדי להמחיש (ואם לדייק: להמחיז) את הריסת בית האח הגדול. מספיק היה שיורם זק היה נושף על קירות הנייר השקופים של הבית כדי להרוס אותו, כמו באגדת הילדים על שלושת החזירונים והזאב.

הפקת התכנית בתגובה סובבה עוד ועוד את חוגת הווליום – הגבירה והגבירה והגבירה. הליהוק נעשה קיצוני יותר, הפרובוקציות קשות יותר. בשלב מסוים אפילו חוקי הפורמט הנוקשים והמחייבים של אנדמול הפכו להמלצה בלבד (עדיין לא ברור לי האם ההצעה המגונה של הפרק הקודם היא לא ניפוץ של מסגרת הפורמט).

שרון גל, אדם שמדבר בסיסמאות, מיומן בפרובוקציות ועזב כל מקום שאליו אי פעם השתייך בטריקת דלת או ו/או בבעיטה הוא אולי הדוגמה המזוקקת ביותר של התהליך שעבר על האח הגדול. כשהוא נכנס לבית האח הגדול היו לא מעט אנשים שהעריכו שיש לו סיכויים טובים לקחת את העונה. אבל למרות סיסמאות הציונות-לאומנות-יהדות, גם אתמול מצא את עצמו גל בחוץ מוקדם מכפי שתכנן. בדיוק כמו שלא הצליח לסיים קדנציה כח"כ, וכפי שהתפוגג בעיצומה של הגשת תכנית בערוץ 20 ואז נטש את הקמפיין למען אלאור אזריה רגע לפני גזר הדין. כשהוא יצא מהבית (במקום הרביעי) שמעתי מישהו שאמר שבהדחה שלו נזרעו זרעי המהפך של הבחירות הבאות. שאם צופי האח הגדול הדיחו אותו, אולי גם הבשילה העת שבה אזרחי מדינת ישראל ידיחו את נתניהו.

8 עונות הסתיימו בבקשתו של יורם זק מהדייר האחרון שיוצא – המנצח, לכבות את האור בבית. אולם, אתמול לא אביחי היה מי שכיבה את האור בבית האח הגדול. אחרי שהוא יצא, לקול תשואות הקהל, הופיע על המסך שלנו סרטון שבו עובר יורם זק, הבמאי והעורך הראשי של התכנית, בין חדרי הבית ומכבה בהם את האור, כשברקע נשמע מונולוג הפרידה שלו. לזק, שקשה להפריד בינו ובין הדמות שגילם במשך קרוב לעשור, יש קול בלתי ממלכתי בעליל. הוא לא נשמע סמכותי, אפילו לא אבהי. יש משהו מתריס ואנטי ממסדי בקול שלו, אף על פי שבתוך היקום שברא הפורמט, זק הוא התגלמות הממסד. הוא האוזן הקשבת של הדיירים, אבל הוא גם היד שמענה אותם.

הסרטון מסתיים בכדור הריסה מזויף שמוטח בקיר הבית החשוך ופוער בו חור. זק צועד החוצה דרך האור הלבן שנשפך דרכו. חורבן הבית המוחשי הזה הוא במובנים רבים אקט סימבולי. ככל הנראה בשנה הבאה תעלה תכנית חדשה של האח הגדול ברשת. סט חדש יחסית קל לבנות, אבל החורבן עמוק יותר. הפורמט, אמון הצופים, כנות הדיירים – כל אלה נסדקו וניזוקו לאורך השנים. ברשת יצטרכו לשבור את הראש איך לבנות מחדש לא רק את בית האח, אלא גם את מערכת היחסים שלו עם הצופים.