יעל שרוני הצליחה למצב את עצמה בשנים האחרונות כשחקנית מגוונת. מי שגילמה את הביץ' בשיר שלנו וברמזור מצליחה אט-אט להתנער מהטייפקאסט של הרעה, שכל כך כיף להתמכר אליו ומדגימה קשת של יכולות - בתיאטרון, בדרמות טלויזיוניות ובסדרות לילדים ונוער. אמש עלתה לאוויר סדרה חדשה בכיכובה, "צפוף", בערוץ Zoom ב-Hot. שם היא מגלמת את נירית, אישה גרושה עם שלושה בנים, שנישאת למיקי (אלי פיניש) ועוברת לגור עמו ועם שתי בנותיו. היא רופאת משפחה, הוא סופר ילדים.
"הסדרה היא 'פיור פאן'", היא אומרת בריאיון לוואלה! תרבות. "היא באמת נורא מצחיקה. גם בתוך הטירוף היא מצליחה לרגש. זה משהו שלא היה עוד בעיני וזה שווה צפייה. מדובר אמנם בסדרה לילדים ונוער אבל בעצם היא לכל המשפחה, גם מבוגר יכול ליהנות. בסדרה אנחנו מנסים לקיים חיי משפחה נורמליים כאשר 'נורמליים' זה דבר רחוק מהמציאות. הרבה הורמונים של ילדים מתבגרים, והתנהגויות שמתאימות לילדים בגילאי העשרה".
את דומה לנירית?
"נירית הולכת רחוק, אני לא יכולה להגיד שכאמא אין לי רגעים לא חינניים, יכולים למשל לצאת ממני דציבלים שאני לא מזהה את עצמי. גם זה יכול לקרות, אבל בניגוד אלי, נירית לא בוחלת באמצעים וחינוך זה לא הצד החזק שלה".
שיחקת לא מעט פעמים את הרעה, את אוהבת את התפקיד הזה?
"זה כיף לשחק את הרע. הרע יכול ללכת רחוק, ללכת לקצה, מצד שני עמד מולי אתגר לגרום לצופה לשנוא ולאהוב את הדמות, שיבינו שהרוע יושב על פצע וירגישו אולי סוג של חמלה או אפילו אהבה כלפי הדמות כי יש בה כל מיני צדדים, גם הומוריסטים".
ויש בך משהו דומה לדמויות האלו?
"אני לא אדם כוחני אבל אני כן משדרת סמכות ולפעמים בלי קבלות. זה כמו שמנהיג אומר 'בואו אחרי', בלי שהוא יודע לאן. סמכותיות מתעתעת".
לא פחדת שידבק בך הטייפקאסט של הרעה?
"למזלי היו מספיק יוצרים ובמאים שראו מעבר, ושיחקתי דמויות אחרות, למשל יפעת בסרוגים. גם בתיאטרון אני משחק דמויות מאוד פגיעות יותר".
שרוני, 41, היא אמא לשלוש בנות: הבכורה בכיתה א', האמצעית בת ארבע וחצי והקטנה תינוקת בת שנה ועשרה חודשים.
איך נשארים אמא בתוך כל הקריירה התובענית?
"קודם כל מוצאים פרטנר טוב לחיים, שזה יש לי. אחרת כך מבקשים הרבה עזרה, גם מהמשפחה וגם בתשלום והולכים לטיפול פסיכולוגי".
הבנות שלך רואות את הסדרות שבהן את משתתפת?
"הבת הבכורה שלי בכיתה א', והיא מאוד נהנית מהתכנים שלי. ממש לא מזמן היא ראתה יחד עם חברה את 'צפוף' והן התגלגלו מצחוק. היה לי חשוב שהיא תהנה, זו אינדיקציה מאוד טובה עבורי, לא מזמן היא שאלה אותי אם אני אוהבת להיות שחקנית ואם אני אוהבת שניגשים אלי ברחוב. אמרתי לה שזה לפעמים נעים ולפעמים שזה לא נעים. היא שיתפה אותי שיום אחד בית ספר גילו מי זו אמא שלה, ומלא ילדים ניגשו אליה, הקיפו אותה ושאלו שאלות. זה הלחיץ אותה בהתחלה, אבל זה גם נחמד לה. לעומתה בת הארבע וחצי מתנגדת לראות כל דבר שאני עושה. היא מרגישה שאני לא אמא שלה בתפקידים האלה וקשה לה לחוות אותי כשאני לא אמא שלה".
בדצמבר האחרון השתתפה שרוני בסדרת סרטונים שיצרה הבמאית סיגל אבין, העוסקים בהטרדה מינית. באחת הסצנות שרוני מגלמת פציינטית בקליניקה של רופא משפחה. היא מתלוננת בפניו על כאבי ראש, ומופתעת שהוא עורך לה בדיקת שד.
הסצנות האלה מוכרות לך מחיי היום יום?
"נתקלתי בהטרדת מיניות, בוודאי. אמנם לא בתיאטרון ולא בטלוויזיה, אלא בחיים האישיים. הסצנה ששיחקתי בה, עברתי את זה. זה משקף את מה שהיה. יש סרטון שבו שחקן חושף את איבר מינו בפני מלבישה, זה קרה לשחקניות מוכרות. גם בתור נערה חוויתי הטרדה מינית. אז זה לא זר לי ואני בטוחה שזה לא זר לרוב הנשים.
"נושא ההטרדות המיניות עולה בכל תחום וכל מקום את רואה את זה בתקשורת וזה נוגע בכל תחום בחיינו. חשוב לעורר מודעות לזה. פרויקט 'זה מטריד' בא להראות לא את הגבר התוקפני, אלא דווקא דברים שהם נראים כאילו לא קרה שום דבר אבל למעשה זו התנהגות פסולה, וחשוב שגם נערות ונערים שצופים בזה יבינו שההתנהגות הזו פסולה. גם אם זה מרגיש אפור, זה לא אפור. אולי זה לא עילה לתביעה אבל זו התנהגות לא טובה ולא נכונה.
"הטרדות מיניות קיימות בהרבה תחומים, לא רק בתעשיית הבידור. בתחום שלנו זה לא עניין ההיררכיה, אבל הגבולות שבקלות יכולים להיטשטש. העבודה היא עבודה של יצרים, היא כרוכה ביצירה וחשיפה אישית, נפשית ולפעמים גם פיזית. מהמקום הזה הרבה פעמים הגבולות יכולים להיטשטש. לכן חשוב לשים דגש ולהיות ערניים ולשים גבולות ולשים לב מה בסדר ומה לא בסדר. גם בסצנה שהיא אינטימית, צריך לדעת לשמור על השחקנית ולבמאי יש אחריות לשמור עליה, שלא יעשו דברים שלא בהסכמה. זו הבעיה במקצוע הזה, שהגבולות מטושטשים".
את מציגה עמדה מאוד ברורה לגבי היחס לנשים בחברה בעוד ששיחקת בסדרה "רמזור" שהציגה נשים באור מאוד סקסיסטי.
"אין ספק שב'רמזור' יש משהו סטראוטיפי בדמויות, שמשרת את הקומדיה. גם ביחסים וגם כל דמות בפני עצמה. יש דברים שאולי מצאו חן בעיני יותר ויש שפחות. בסך הכול זה משרת את הקומדיה ומראה מציאות מסוימת שאי אפשר להתכחש אליה".