"צעצוע של סיפור", הוא אחד הספרים האהובים על ילדיו של גיא זוארץ. מדי ערב הוא נוהג להקריא להם ממנו. בסיום אחד הפרקים בספר יוצא הנער ללימודים בקולג' ומוסר את ארגז הצעצועים שלו לילדה שפגש ברחוב. די לו לגיא זוארץ להיזכר בסצנה הזו כדי שעיניו יתמלאו דמעות. הוא בכלל לא מנסה להסתיר אותן. במהלך הריאיון הן יופיעו שוב, כשיספר על מתמודדת באחת העונות הקודמות שכמעט וקיפחה את חייה במשימה שהסתבכה או כשייזכר כיצד הבן שלו התחנן שלא ייסע לצילומי הישרדות.
למרות הקושי הרגשי בעבודה הזו, גיא זוארץ חש מחויבות עמוקה לפורמט. אין פלא בהתחשב בעובדה שהוא חב להישרדות את הנסיקה שחלה בקריירה שלו בשנים האחרונות. חרף כל המאבקים בין ערוץ 10 לזכיינית "רשת" ועל אף כל השינויים שחלו, נותר זוארץ עוגן יציב. זו העונה השמינית ("רשת", ימי שבת ורביעי ב-21:00) שבה הוא אורז תיק גדול ומעתיק את חייו לכמה חודשים לחו"ל. מעל ל-150 אנשי צוות מלווים אותו במהלך הצילומים. זוארץ מתאכסן בסט הצילומים קרוב לשלושה חודשים, שותפיו לעבודה נשארים שם תקופות ממושכות יותר.
יש איזה דימוי שלפיו בניגוד למשתתפים, אתה דווקא נהנה מפינוקים ומתנאים נוחים.
"לא, בסוף אנחנו עובדים בתנאי שטח. אני גר בבקתה, ואני לא מתלונן, יש לי חדר, מזגן, מקלחת ומחשב בשביל העבודה. מה עוד אני צריך? חשוב לזכור שבסוף זו סביבת עבודה. היא אמנם ליד הים, במקום הכי יפה בעולם שהייתי בו, בטבע עוצר נשימה, אבל בסוף התנאים צנועים. יש לי בחדר קצת אוכל שאני מביא מהבית, תמרים, תאנים, דבש, ועוד כמה חפצים שאני צריך ליום יום. חוץ מזה יש חדר אוכל של ההפקה, אבל רוב הזמן אנחנו אוכלים בשטח. רוב הארוחות שלי הן חמגשיות בתוך חדר ההלבשה שלי, שזה גזיבו שמרימים ברגע. ארבעה מקלות, כיסוי, שולחן וכיסא פלסטיק".
היו פעמים שבהן התנאים היו קשים?
"בעונה הראשונה צילמנו ברפובליקה הדומיניקנית, המקומות שגרנו בהם היו הארד קור. חדרים כאלה של פעם, עכברים מסביב וחולדות, ליד כפרים שהצואה הייתה נשפכת לים. לא יכולתנו להיכנס למים. אני זוכר שבאחד הלילות היו הפסקות חשמל. ואחר כך גם לא היו מים, לא בשירותים ולא במקלחות. הצוות לא יכול היה להתקלח וכל מה שרצינו זה לשטוף את הזיעה, את הלכלוך. פתאום התחיל מונסון מטורף ואני מוצא את עצמי בלילה עומד תחת כיפת השמיים עם בקבוק שמפו, מתחת למרזב, ומתקלח. בדיוק כמו המשתתפים. אחרי כמה ימים שזה נמשך ככה, לא הייתה ברירה, זה התחיל להשפיע על תנאי העבודה ופינו את כולם למלון, במרחק שעה מאזור הצילומים. אני לא אשכח את זה, כי התנהגתי שם כמו אחרון המתמודדים. נכנסתי למלון והתלהבתי כמו ילד. אני זוכר שאמרתי לעצמי שלא הייתי מסוגל לעבוד ככה אם זה היה קבוע. קשה מאוד להתמודד עם הסתירה בין העושר הפלאי הזה לבין עשרים שורדים רעבים, עצבניים, שלא ישנו כל הלילה".
תחשוף בפנינו אחת ולתמיד: כמה אתה באמת מעורב בהפקה?
"המעורבות שלי גבוהה מאוד כי אני חלק ממערך התוכן. כל יום צילומים מסתיים בארוחת ערב ובישיבת תסריט. לאחר מכן בונים את כל היום שלמחרת. כשאתה מנחה של הישרדות אתה גם מנחה את המשימות, אתה אוסף בכל בוקר את החומרים שאתה יודע שקרו למתמודדים בלילה האחרון. אני מגיע בבוקר למשימה, וכבר בסירות בדרך אני פוגש את משמרת הלילה שהייתה עם המתמודדים. אני יושב איתם, ויחד עם העורכת והתסריטאי אנחנו שולפים את כל המידע - מה היה בלילה, מי אמר מה, ומכל המידע אנחנו מחליטים מה נשאל את ההוא, ואיך אפשר להוציא את הסיפור שהיה שם. אני הופך להיות כמו חיה עם הרבה רגשות וחוש ריח מחודד. מספיק שמישהו ממצמץ במועצת השבט, אני ישר אקפוץ על זה. זה כמו אסיפה בקיבוץ אבל הרבה יותר טעונה כי בסוף מישהו עוזב. כשצוחקים במועצת שבט אני אומר להם 'מה אתם צוחקים, בסוף מישהו יאבד את המקום שלו'. זה זעזוע פנימי עמוק".
אתה מצליח להיות מחובר לכל המתמודדים?
"אי אפשר אחרת. אתה לא יכול לעבוד בהישרדות בווליום הזה, בהתמסרות הזו, עם המחיר המשפחתי שאתה משלם, בלי שאתה מחובר באמת. המתמודדים הופכים להיות העולם שלי, אני קורא עליהם בכל יום, רואה אותם בבוקר, רואה אותם מנצחים ומפסידים, מנחם את המפסידים".
יש מישהו שהפכת להיות חבר שלו אחרי התכנית?
"לרוב לא. עונות מסתיימות וכל אחד ממשיך בחייו. יש המון שנכנסו לי ללב. נועם טור, למשל היה תקופה ארוכה לבד באי המתים. תמיד כשהייתי בא לשם בדקתי מה העניינים. זה לא יכול להיות רק טלוויזיה קרה. תמיד יש את אלה שאתה מתחבר אליהם יותר, אבל בסוף אני חייב להיות אובייקטיבי. היה מקרה אחד של מתמודד שעברה עליו תקופה קשה. ראיתי שהוא על הקצה, והרגשתי שיש לי חיבור טוב אתו. מהשיחות שהיו לנו, מהמבט בעיניים. ניגשתי לעורך הראשי וביקשתי ממנו לשוחח עם המתמודד. הוא אישר, ואיך שהסתיימה המשימה קראתי לו הצידה, ודיברתי אתו. אמרתי לו: 'עכשיו אין מצלמות, זה רק אתה ואני'. ניסיתי בדרכים שלי להגיע אליו, לחזק אותו. הרבה פעמים אתה רואה דברים מהצד שהם לא רואים".
אתה לא נהיה ציני לכל זה בסוף היום?
"אני לא ציני. אני מבין שלהשתתפות בהישרדות יש מחיר. המשתתפים עזבו את הבית, עזבו את הנוחות, את הקפה, את הטלוויזיה, את הפלאפון, את המשפחה. הם תלושים, לא יודעים כלום, הם במקום חדש, שמוציא מהם את הרגשות הכי עזים והם משלמים מחיר. הם עוברים חוויה מטלטלת ואני מזדהה איתם".
כששודרה העונה הראשונה של "הישרדות" היה זוארץ, 44, באמצע שנות השלושים לחייו. משימת ההנחיה של הריאליטי הראשון בארץ הוטלה על כתפיו הבוסריות, כשברקורד שלו כמה הצגות תיאטרון ותפקידים לא גדולים בטלוויזיה. "פתאום קיבלתי את התפקיד, הריאליטי הראשון, הגדול", הוא נזכר. "אני זוכר שבמועצת השבט היה מתמודד שלא שיתף איתי פעולה. זה עורר בי כעס כלפיו עד כדי כך שהיו מועצות שבט שכבר לא הייתי שואל אותו שאלות כי ידעתי שהוא לא יענה לי וזה רק ירגיז אותי. כששידרו את העונה, ראיתי את מועצת השבט איתו, הסתכלתי ואמרתי לעצמי בלב, 'פספסת, הלכת לאגו שלך'. מאז זה לא חזר לא עצמו יותר".
עם השנים זוארץ הפך להיות מזוהה עם ההנחיה. עד כדי כך שכמעט שנשתכחה העובדה שהוא בעצם שחקן וזמר מוכשר. כבר חמש שנים שהוא ואחיו רועי מופיעים ברחבי הארץ במופע בשם "לדינו ופיוט מבית אבא". בעבר אף הקליט כמה סינגלים, אולם רק אחד מהם שודר ברדיו. כשניסה להבין מדוע, התברר לו שלא כל כך אהבו את הרעיון של מנחה ריאליטי ששר.
יכול להיות שהפסדת תפקידים רציניים בגלל החשש ללהק מנחה ריאליטי?
"אולי. אתה לא יכול לעשות הכל ואני לא מתחרט. החיים הובילו אותי באופן הזה. שיחקתי 12 שנה בהבימה, ו'הישרדות' פתחה אותי לפריים טיים ולהתנסות במקצוע חדש. לאורך השנים הפסדתי הרבה תפקידים בתיאטרון בגלל שהייתי עסוק בדברים אחרים. הייתי אמור לקבל כמה תפקידים מאוד גדולים בבית לסין, וציפי פינס אמרה לי שאני מצוין, אבל היא לא רוצה לקחת אותי, כי עוד שנייה אסע להישרדות, וזה נכון".
אלא שעכשיו חוזר זוארץ לבמת התיאטרון, שם הוא ישחק בקומדיה הרומנטית "פעם בשנה" לצד אשתו בחיים, השחקנית יעל בר זוהר. ההצגה מגוללת את סיפורם של גבר ואישה זרים שנפגשים במקרה בלילה ומתחילים לנהל רומן למרות ששניהם נשואים. אחרי שהם מבלים את הלילה, הם מחליטים לפני שכל אחד חוזר למשפחה שלו שייפגשו באותו המקום בשנה הבאה. וכך שנים ארוכות הם מנהלים רומן פעם בשנה, עד שהם מוצאים את עצמם בתוך רומן בן 20 שנה. המחזה עלה בעבר בברודווי ואף בישראל. יהורם גאון וגילה אלמגור גילמו אז את הזוג. זו לא הפעם הראשונה שבה זוארץ עומד על אותה הבמה עם יעל בר זוהר. סיפור האהבה בין השניים התחיל מאחורי הקלעים כשכיכבו יחדיו בהצגה "מרי לו".
כולם יודעים שהכרתם במהלך העבודה על מרי לו, אבל לא כולם יודעים שבעצם התביישת להתחיל איתה.
"לפני החזרות ל'מרי לו' הכרנו רק ב-'שלום שלום'. כשהתחלנו, היא מצאה חן בעיני. הבנתי את הפוטנציאל שלי להתאהב, אבל גם שמתי לי חומה".
כי היא מצאה חן בעיני כולם.
"כן, היא הייתה אז 'יעל בר זוהר'. חשבתי לעצמי: 'מה, אני אהיה כזה עלוב ואחזר אחרי יעל בר זוהר? הגאוותנות שלי לא נתנה לי. התחלנו לשחק ביחד והיא ריסקה אותי בחן שלה, בחום האנושי, היא שונה כל כך מהדימוי שלה. פתאום הייתה פרטנרית, ונוצר בינינו קשר של חברות. הייתי מספר לה על בנות שאני יוצא איתן, חיכיתי לרגע הנכון כדי שהחומה שלי תקרוס. פחדתי לצאת טמבל. אבל בסוף זה קרה".
איך זה קרה?
באותה תקופה שיחקתי בעוד הצגות, אבל הייתי חוזר לשלוש-ארבע פעמים בחודש להשתתף ב'מרי לו'. בכל פעם שהייתי רואה אותה, המפגש היה "וואו". כשהייתי מגיע ומגלה שהמחליפה שלה מופיעה במקומה הייתי מתאכזב. רציתי את יעלי. ערב אחד חגגנו מאתיים הצגות ל'מרי לו', הייתי אמור לבוא עם בחורה שיצאתי איתה וזה לא הסתדר. יעלי כתבה לי לבוא, שהיא תהיה שם ושלא אעשה מזה עניין. באתי, מאותו רגע נדלקנו וכל הערב היינו יחד. מאז הכל היסטוריה".
דילגת על החלק הכי מעניין.
"כשיצאנו מהמועדון, הכול שהתפרץ אחרי חצי שנה של חיזורים. הכול התפרץ לרגע חזק של נשיקה".
ועכשיו אתם שוב עובדים יחד בהצגה. קשה או כיף?
"חיכינו הרבה זמן להזדמנות הזאת לחזור לעבוד יחד, קיבלנו הרבה הצעות גם לאורך השנים וכשהגיע המחזה "פעם בשנה" הרגשנו מיד שזה זה. עבודה משותפת יכולה להרתיע בגלל המחשבה שהבית והעבודה מתערבבים. היום אנחנו מאוד בשלים וסומכים אחד על השנייה. חוץ מזה למדתי שזה פורמט אדיר לעבוד בזוג: יוצאים מהבית יחד, נפגשים בחזרות ופתאום נכנסים לעולם אחר".
המחיר הכבד ביותר שזוארץ משלם בזמן הנסיעות לצילומי הישרדות הוא הנתק הארוך מהמשפחה. זה רק הולך ונהיה קשה יותר, הוא מספר. בפעם הראשונה שעזב לתקופה ארוכה יעל הייתה בהריון הראשון, בחודש השישי. כשחזר, עמדה מולו אישה בהריון מתקדם. כשהילדים גדלו קצת והוא נאלץ שוב להיפרד, השאיר אחריו הקלטות עם שירים ששר להם ("שיהיה להם אבא בכל יום"). הפעם, רגע לפני יציאתו לצילומים בפיליפינים, דווקא הבן הגדול התקשה להתמודד".
מה עושים במקרה כזה?
"בעונה שעברה הוא ביקש ממני למצוא עבודה אחרת. עניתי לו שאני מנחה ואני נהנה להנחות, ואני הולך לעבוד כדי שיהיה לנו כסף בשביל לאכול ולקנות לו בגדים. הוא הסביר לי שאני עובד בהרבה עבודות, ואני לא חייב את העבודה הזו" (זוארץ מתחיל לדמוע).
אם זה היה הפוך? אם יעל הייתה נוסעת, היית מסתדר שלושה חודשים?
"בטח. הייתי מפרגן לה".
היית יכול להישאר שלושה חודשים עם הילדים לבד?
"אני מאוד נוכח, מאוד אבא. אני 'אבוש'. אני קם איתם, מבלה איתם, מכין להם סנדוויצ'ים, משחק איתם, לוקח אותם לחוגים, מספר להם סיפורים לפני השינה. אני לא רוצה להגיד קטן עלי, אבל קטן עלי".
מתי הילדים הבינו שההורים שלהם מפורסמים?
"הבן שלי ראה שילדים אחרים מסתכלים עלי ורוצים להצטלם איתי, זה היה להם לא קל, וגם היום לא קל. יש להם תחושה שאבא לא רק שלהם. תחושה כזו שהם לא רוצים לחלוק אותי, ואומרים 'אבא אתה רק שלי, תחזיק אותי, רק שלי'. אני כמובן עובד על זה ומסביר להם, אבל אנשים מכירים אותי מהטלוויזיה, ושמחים לראות אותי. אני רוצה להחזיר להם".
עוד רגע הילדים שלכם יגיעו לגיל שבו יעל התחילה את הקריירה שלה. היית רוצה שייקחו חלק בקריירה כזו?
"יעל התחילה מוקדם, ואני לא חושב שהייתי רוצה שילכו בדרך הזו כל כך מוקדם. יעל דווקא רוצה שהילדים יחוו ילדות רגילה, שישהו בכל התחנות שאמורות להיות בילדות. בלי מקפצות, בלי קפיצות גבוהות, שיטפסו לאט לאט. אנחנו הולכים לפי הדבר הזה. לא רוצים להאיץ בהם. מה גם שהם לומדים בחינוך אנתרופוסופי, שהוא מאמין בללכת עם הילד, לעבור את התהליך עם הילד, עם ההתפתחות שלו".
אם תקבלו הצעה לעשות קמפיין עם הילדים, תסרבו?
"הגיעו הרבה הצעות. בינתיים זה לא חדר את החומה. אולי יום אחד כן".
יש דברים שאתם לא עושים כמשפחה בגלל הפרסום?
"עושים הכול, משפחה רגילה. ג'ימבורי, גני חיות, סופר, נוסעים באוטובוס כשצריך, מטיילים בארץ. מה, אני אשמור אותם בתוך זכוכית? זה לא אמריקה פה, זה לא בראד ואנג'לינה".
מה לא תעשו בקריירה?
"אנחנו היום בעידן שיש יותר פתיחות ושחקנים עושים גם וגם. 'האח הגדול' לא הייתי עושה בתור משתתף, זה לא בשבילי. אולי עכשיו זה עובר ל'רשת' ומשהו ישתנה, אני לא יכול לדעת. הציעו לנו, לאשתי ולי, להשתתף ב'מחוברים' הרבה פעמים, אבל לא מרגיש לי נכון".
יש סיכוי שתנחה את האח הגדול?
"אני פתוח להצעות".
זה על השולחן?
"לא יודע. לא נראה לי, אבל ימים יגידו".
