בתחילת העשור, הבמאי והפעיל החברתי והפוליטי רני בלייר ביים ויצר עם ענת אסולין את סדרת הדרמה הפוליטית "שביתה". הוא ליהק עבורה שני שלישים מחברי הרכב "מה קשור", שלום מיכאלשווילי ואסי ישראלוף, וגם את עמוס תמם, חברו הטוב של ציון ברוך, הצלע השלישית בהרכב. ברוך חש עלבון מכך שלא לוהק לסדרה. בהשפעת התסכול ההוא, יצר סדרה בעצמו, "ג'ודה" (אותה כתב עם מני יעיש, שגם ביים), וכך, במקום להמשיך לשקוע בצער מזה שלא בחרו בו, "סידר" לעצמו תפקיד ראשי. במפתיע, ברוך החליט ללהק את הבמאי שדחה אותו לסדרה (ימי חמישי ב-HOT3).
"בתכל'ס", אומר בלייר בריאיון לוואלה! תרבות, "לא יכולתי להרשות לעצמי בסדרה 'שביתה' לתת לציון תפקיד קטן שהיה שם, כי נבוכתי לבקש ממנו לעשות תפקיד קטן, אז לקחנו מישהו אחר. אחר כך התברר שהוא חשב שזה לא תפקיד כל כך קטן ושהוא יכול היה לעשות אותו. הוא התבאס שלא לקחתי אותו. עמוס אמר לו, 'עזוב אותך משטויות, במקום לבכות, תכתוב גם סדרה'. הוא ליהק אותי לתפקיד השוטר כדי שאני ארדוף אחריו בחזרה כל הסדרה. זה ההומור של ציון".
תפקידך כבלש המשטרה בסדרה הוא משמעותי ולא שגרתי בחייך. איך חשת עם המעבר מעמדת הבמאי לעמדת השחקן?
"בדרך כלל, כבמאי, אתה מנהל סט של 30 איש ביום צילום, רואה את כל נקודות המבט וכל זוויות הצילום, ואתה ראש נורא גדול. אני בחרתי אשכרה לצלול לתפקיד הזה של המשחק. אני לא שחקן גדול, אז הייתי צריך לעבוד קשה. שיחקתי קצת, אבל זאת פעם ראשונה שאני עושה תפקיד גדול, ואני לא שחקן. וזה הלחיץ אותי לעשות פעם ראשונה דבר כזה. לקחתי את הרעיון של מה היה קורה לי, אם נגיד הייתי פונה בחיי לסמטה הזאת, ובמקום להיות רני האמן היוצר, הייתי רני השוטר. הייתה חוויה עם הצוות. ציון דאג כל הזמן להצחיק את כולם. ועם מני היה כל כך נעים לעבוד כבמאי".
בין "שבתות וחגים" ל-"ג'ודה" האם הטלוויזיה הופכת ליותר ז'אנרית? יש תהליכים שאתה שם לב אליהם?
"הטלוויזיה עוברת שינויים. היצירות לא עוסקות יותר בסצנות של ספה, סלון, יחסים, אלא דברים יותר מורכבים ברמה הויזואלית והסאונד. ברמת בימוי, מני עשה עבודה מטורפת. זו טלוויזיה יותר בינלאומית עם קריצה לעולם, פחות ישראלית, העברית היא פחות העניין. יש בזה דברים טובים ויש בזה דברים פחות טובים. אולי מאבדים בכך את הזהות הישראלית של היצירה שלנו. למרות זאת, ב"ג'ודה" יש משהו ישראלי, יש בה משהו מהרחוב ושכונתי".
מה תהיה היצירה הגדולה הבאה שלך?
"אני כותב סדרת דרמת מתח ביחד עם מולי הלפמן, פרסומאי לשעבר, על עובדת סוציאלית שעוברת למקום עבודה חדש, ונופל לה על השולחן תיק שמוציא אותה למסע בילוש מטורף במחוזות הסטייה האנושית".
בשנה שעברת מונית לראש תכנית תואר ראשון בבית ספר לאמנויות הקול והמסך של מכללת ספיר. האם למרות שאתה מזוהה עם השמאל חשוב לך לקדם גם קולנוע ימני?
"חשוב לי לקדם את הקולות הישראליים על כל גווניהם. זה האג'נדה של המקום שלנו. אתה יכול לראות בכיתה אחת במכללת ספיר בדואים, מתנחלים, חרדיות, דתיים לאומיים, חילוניים מתל אביב, מזרחיים ואשכנזים. והמורה ממול יכול להיות ערבי או יהודי או לא משנה מה. התפקיד של המורים שלנו הוא לא לכפות אג'נדה פוליטית אלא ההפך, לבנות קונסטרוקציות של קולות חדשים, וכולם יעבדו זה עם זה ויהפכו להיות חברים".
האם מבחינתך חופש הביטוי האמנותי הוא מוחלט או שצריך להיות לו איזשהו גבול?
"יש גבול רק אם מדובר בלפגוע בקהילה כלשהי, לדבר עליה בגזענות, בהתנשאות או בפטרוניות. במקרים כאלה, יש מצב שאני אעביר את הסטודנט או הסטודנטית איזשהו סשן שיבהיר שאלו מקומות שאנחנו לא מתעסקים בהם. חוץ מזה, אין קווים אדומים ליצירה בדמוקרטיה. כל הרעיון הוא שאנשים צעירים, שבדרך כלל אנחנו לא שומעים אותם כי הם חלק מהעולם הגדול ולא מתעסקים בפוליטיקה, יצעקו את הצעקה שלהם".
הקמת עם אלדד יניב את "מפלגת ארץ חדשה", אבל לא הצלחתם לעבור את אחוז החסימה בהתמודדות לכנסת ה-19. תנסה להיכנס שוב לפוליטיקה?
"אני לא יודע. אני פעיל חברתי ופעיל פוליטי. זה חלק ממה שאני. אני עובד בזה כל הזמן, כל שעות הפנאי שלי מוקדשות לזה. לא הצלחנו בבחירות, אבל זכינו בתמיכה מאוד רחבה. כל מה שאמרנו אז, היום הוא מיינסטרים. דובר אז על הדולרים בגרביים של ביבי, ועכשיו כשאתה אומר את זה, אנשים יגידו מה זה הקשקוש הזה, יש לו צוללות בכיסים. אני מאמין שאנחנו נמשיך, והעקביות של אלדד ושלי תנצח. אנחנו מנסים להקים גוף חיצוני, סוג של גרינפיס של הדמוקרטיה. חשוב שתהיה פה התעוררות מחדש של המחאה. לאו דווקא מחאת רוטשילד, אלא מחאה בכלל. מתים פה אנשים ברחובות ואין מחאה על הכבישים, מתים אנשים בבתי חולים ואין מחאה בבתי החולים. אין מחאה. ומי שמוחה נגד היועץ המשפטי מנדלבליט יושב עצור בגלל שהוא החזיק שלט".
ספר לנו על רגע קולנועי עוצמתי מאחד המאבקים החברתיים שלך, שמלמד משהו עליך ומלמד משהו על מחאה.
"החוויה הפוליטית-חברתית הכי חזקה שהייתי חלק ממנה התרחשה בשנת 2008, כשהייתי יו"ר איגוד הבמאים והלכנו לנסות לעצור את 'ארץ נהדרת' משידור ישיר באולפני הרצליה, בתגובה לכך שעצרו לנו את ההפקות החיצוניות. באנו עם 7 אוטובוסים, בלילה של גשם, חיכו לנו 300 יס"מניקים. זה היה לילה של מאבק. ניסינו להיכנס לתוך האולפנים, לדפוק על הדלתות ולעצור את השידור. זה היה לילה הירואי. אנשים שם נתנו את הנשמה שלהם במאבק. היו שם מכות, דחיפות וצעקות. ואני זוכר את הרגע הזה שראיתי 600 יוצרים שנלחמים על האוכל שלהם, על הסנדוויץ' של הילד בבוקר, אחרי 3 חודשים של אבטלה. והכל התפרץ שם בזעם. שם הבנתי שמחאה יכולה להיות מאוד מסוכנת, כי אתה עלול להתאהב בה ולשכוח את המטרות שלה. באותו סופשבוע אבא שלי לקח אותי לפינה ואמר לי שבמחאה יש שתי סכנות אחת זה שיתאהבו בך ואלה שאתה מוחה מולם ינצלו אותך למטרתם, והשניה שאתה תתאהב במחאה ותשכח את המטרות שלה".
הסדרה "ג'ודה" משודרת בימי חמישי בשעה 20:15 ב-HOT3