את סוף השבוע האחרון בילו חנן סביון וגיא עמיר (קצר וניוטון מ"עספור") בנפרד. הראשון נסע עם חברים למדבר, השני לניו-יורק לחופשה. רגע לפני הפרידה עבר חנן בפאב ששניהם פתחו לפני כשלוש שנים בגבעתיים, העמיס מלאי בירות, וחשף שהוא מתכוון להתרחק כמה שיותר מגיא בסוף השבוע הקרוב. "הוא חיפש את המקום הרחוק ביותר, שם את האצבע על המפה, ואמר: אני הולך לשם", מסביר גיא ושניהם צוחקים.
כבר עשרים שנה שהם מתחזקים זוגיות אינטנסיבית ועושים יחד כמעט הכל: פתחו יחד בר, כתבו וכיכבו בסדרות טלוויזיה, השתתפו וכתבו בסרט שבקרוב יעלה לאקרנים, עיבדו את "עספור" למחזה שצפוי לעלות השנה בתיאטרון הבימה, ועל הדרך יצרו גם הפקה עצמאית, "חלפון 6", שתשתתף בעוד שלושה שבועות בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי הראשון בבאר שבע. הריאיון איתם נשמע כמו שיחה עם איש אחד. הם מסונכרנים להפליא, משלימים משפטים ורעיונות, ובעיקר מצליחים להצחיק אחד את השני גם אחרי כל השנים יחד. מאז שסיימו את לימודי המשחק בניסן נתיב ירושלים, הספיק כל אחד מהם להתחתן ולגדל שני ילדים. לתפקיד הזה הם קוראים המרכזי בחייהם.
אז לא ממש ישנתם לאחרונה.
חנן: "איזה חודש אנחנו? ישנו במרץ בפעם האחרונה נראה לי. האמת שככל שמתבגרים השינה הופכת לפחות משמעותית. פרס למשל חי עד גיל 90 פלוס ובשנותיו האחרונות הוא אמר שישן 4-4.5 שעות. בינתיים אין לנו ברירה, בטח מתישהו נתעלף ונתעייף".
איך מסתדרים כל השנים האלה יחד? גם יצירה טלוויזיונית, גם תיאטרון, גם עסקים, וגם חברים
חנן: "אנחנו לא יודעים איך עושים לבד. אנחנו לא כותבים ספר, אנחנו מרימים דברים מורכבים ועובדים מול גופים גדולים, זה לא פשוט. כשאתה עם מישהו זה עוזר לך, זה כמו בנישואין: קל יותר כשהאחריות היא משותפת וזזים יחד. בעיני זה הנכס הכי גדול שלנו".
גיא: "היצירה שלנו לא מוגבלת למשהו אחד, גם בר זה סוג של יצירה. רצינו מקום לצאת אליו וגם להביא חבר'ה ואיכשהו זה התלבש".
חנן: "זה נשאר בנישה של בידור, זה נותן לאנשים פאן, יצירה מסוג אחר. גם כשאנחנו עושים הצגה או סרט בסוף התחושה היא של אירוח. אתה יוצר משהו ואז אתה מארח שחקנים ובמאי, ומארח קהל לצפות בזה ולהגיד את דעתו. בסוף זה המקצוע שלנו בהגדרה הכי הרחבה, אנחנו מארחים אנשים".
גיא: "בסוף אתה ברמן עם כל מיני כישרונות".
הם גדלו בירושלים. כשסיימו את לימודי המשחק, יצרו יחד את המופע הסאטירי "החצילים". במשך יותר מחמש שנים הם הופיעו ברחבי ירושלים וצברו קהל רב. כשהגיעו לתל אביב בסופו של דבר, נאלצו להתחיל מהתחלה.
אתם קצת סיפור סינדרלה, לא?
גיא: "לא הייתי שם על עצמי נעל זכוכית".
חנן: "גיא הוא הרבה יותר הענק הירוק".
ורגע ברצינות, זה נראה שבכל זאת המעבר הצליח לכם די בקלות.
חנן: "נחמד שזה נראה ככה, אבל זה בגלל שחווים אותך בעצם רק מרגע הפריצה. עד אז אתה לא קיים. מרגע שפרצת אומרים, 'אה הוא פרץ בשנייה'. אף אחד לא היה עד לניסיונות ולמאבקים ולשנים שלפני ולכל הפעמים ששמענו 'לא'. זה ממש לא בא בקלות".
איזה כישלונות היו? איזה 'לא' קיבלתם?
חנן: "גיא, בבקשה. 'לא' זה גיא".
גיא: "אתה לא סופר את הסירובים. אתה עושה אודישן ולא חוזרים אליך. לא אומרים לך 'לא' בעצם, פשוט לא חוזרים אליך. הכי קרוב אצלי ל'לא', שאני יכול לספר זה 'כן'".
למה הכוונה?
גיא: "קיבלתי תפקיד מרכזי בסרט. כשבאתי לפרמיירה גיליתי שחתכו אותי החוצה".
איזה סרט?
גיא: "'כיפור'. במקור היינו צוות של ארבעה וזה הפך לצוות של שניים וחצי, אני אפילו לא 'וחצי', אני הניצב הכי משקיע בסרט. בכל סצנה תורם, נותן, סוחב אלונקות, אבל כשזה מגיע לטקסט אני בחוץ".
נשמע חוויה לא פשוטה.
חנן: "אלה דברים שקורים. תפקיד נאלץ להתקצר, אנחנו מכירים את זה גם מהצד השני של העבודה".
גיא: "כשאתה לא בתפקיד ראשי אתה משרת את הנראטיב של הסיפור. הנראטיב שלי היה קומי-דרמטי, כשהם ערכו את הסרט הם גילו שזה פחות מתאים להם. הם רצו להשאיר את הקו הדרמטי, והתפקיד שלי נשאר בחוץ. זה מובן. בתור שחקן, כשאתה חווה את זה התחושה מוזרה. אתה עובד חצי שנה ונשאר פתאום עם כלום. אבל אלה חייו של שחקן. לכן קשה להגיד מה זה 'לא'. 'לא' קיים בכל מקום. גם הסדרה שלנו 'עספור', איתה פרצנו, לא קיבלנו אותה ברגע. שלוש שנים עבדנו עליה".
איך זה קרה?
חנן: "עבדנו במטרה לעשות סדרה. בינתיים שלחו אותנו לעשות סדרה אחרת כדי לראות איך אנחנו עובדים. סיימנו ללמוד בשנת 2000, בשנת 2010 יצא עספור. עשר שנים אחרי".
גיא: "עשר שנים שאתה משחק ועושה מלא דברים ואף אחד לא יודע שאתה קיים. אצל רוב השחקנים זה ככה, זה לא נחשב לא להצליח כשאתה לא מפורסם".
אז איך מודדים הצלחה במקצוע הזה?
גיא: "ההצלחה נמדדת ממקום אחר, האם אתה מתפרנס אך ורק מהמקצוע הזה שנקרא שחקן".
חנן: "במונחי הצלחה של המקצוע, מבחינתי הצלחנו מהיום שסיימנו את בית הספר. זה נכון שיש את רגע הפריצה, הרגע בו אתה מגיע לתודעה. תכלס, מהרגע שסיימנו את הלימודים התפרנסו רק ממשחק. אמנם היינו צריכים לעשות הרבה דברים, לחבר את הגרושים, אבל זה בנה אותנו לכך שלא עושים רק דבר אחד. אנחנו עושים פיצ'ר וסדרת טלוויזיה והצגה, ומנהלים בר".
הרבה מאוד שחקנים מתייאשים בתהליך הזה, שנשמע מתיש. לעבוד בלי לדעת האם ומתי תפרוץ. מאיפה כל המוטיבציה הזו?
גיא: "מנהל בית הספר שלנו, אריק - שהיום מנהל את תיאטרון האינקובטור - ייסד ערב "פגע וברח" במסגרת הלימודים. הוא אמר לנו שמעבר למה שאנחנו לומדים: צ'כוב, שייקספיר, אנחנו צריכים לעשות דברים שלנו, מתוך אמונה ששחקן צריך להפעיל את עצמו. הוא יצר ערבי במה פתוחה ושם חנן ואני היינו מאוד פעילים. זה לימד אותנו לכתוב לעצמנו. ככה נוצרו 'החצילים'".
אתם מדברים כמובן על "עספור", ואם כבר הנושא עלה... קשה שלא להזכיר את גל גדות שכיכבה אצלכם.
חנן: "היא מדהימה, אין מישהו שמגיע לו יותר ממנה. קסם של בן אדם ולא סתם היא מצליחה".
אתם בקשר איתה?
גיא: "יצא לי להסתמס איתה, אשתי הצטלמה ליד שלט שלה בניו-יורק. לא האמנתי שיהיה לה זמן לענות לי, שלחתי לה את התמונה. היא ענתה לי וזה נורא מלהיב. ועוד פעם נוצר קשר כשביקשנו ממנה עזרה לבית איזי שפירא".
מה היא עשתה?
גיא: "בבית איזי שפירא יש ילדים מאוד מיוחדים. אחת מהן חגגה יום הולדת. קצת לפני כן, החגורה שלה שמחזיקה אותה על הכיסא נקרעה. תפרו לה את החגורה, כי כל דבר שם מאוד יקר ועולה מלא כסף. כשתפרו את החגורה זה יצא כמו הסמל של וונדר וומן. זה יצא מגניב. כתבנו לגל גדות שהיא תשמח מאוד לקבל ברכה מוונדר וומן האמתית. היא עשתה את זה. וזה מדהים, הילדים נורא התרגשו. גל גדות שלחה לה ברכה ולכל איזי שפירא. זה רק מראה כמה האישה הזו פשוט וונדר וומן".
חנן: "אני חושבת שאחת הסיבות להצלחה שלה זה שיש לה סנטר (מרכז) רציני מעבר לאיכויות שלה. יש לה רגליים על הקרקע וסנטר טוב".
גיא: "באמת מדהימה".
גיא: "זה כיף לראות את זה, זה מחזיר אותך לימים של נבחרת ישראל במקסיקו 70. זו התחושה שלי, שיש לך שחקן בנבחרת העולמית כמו למשל עמרי כספי, אריק זאבי, אנשים כאלה שאתה אומר 'וואו, הם ממש שגרירים'. הרי מה אנחנו? נקודה על המפה עם כל הרעש. וכשדויד גרוסמן זכה זה בכלל מרגש. הוא סיפר בנאום שלו שהשפה קיימת בסך הכל 120 שנה ואנחנו חיים אותה ומדברים אותה וספר מגיע לפרס יוקרתי, זה עושה לך משהו בגוף. נורא מרגש הדברים האלה, אי אפשר להתעלם מזה".
אתם נורא עסוקים בימים האלה. עובדים על סדרה חדשה לערוץ עשר, וכתבתם ושיחקתם בסרט חדש.
גיא: "נורא מרגש. יצירה זה משהו מרגש, זה לא נתפס. גם שיר, גם הצגה, גם טלוויזיה. זה לא קל אף פעם, אתה מתחיל מדף לבן ואין כלום".
חנן: "זה לא דף לבן, כי יש את השרטוט של מה שעשית קודם. אתה צריך להתגבר על זה ולייצר יצירה שתשכיח את היצירה הקודמת, זה הרבה יותר קשה מזה. אנחנו כתבנו את הסרט. יצרנו מאלף עד תו. סוחבים את התסריט כבר שנתיים. מאז שהמצאנו את הרעיון ועד הקיץ שיצא עברו שנתיים".
על מה הסרט?
חנן: "הסרט הוא סיפור ירושלמי, מאוד קרוב לליבנו, וכשנוכל לדבר יותר, נדבר. בגדול הוא על משאלות".
ועל המשאלות שלכם אפשר לדבר? מה הן?
חנן: "להמשיך לעשות דברים מעניינים, להוציא דברים החוצה, הסרט למשל זה משהו שאפשר לחלום איתו קצת מחוץ לקופסא, לחוות חוויות דומות להצלחה וחוויות אחרות שלא חווינו".
גיא: "רשת ברים". שניהם צוחקים.
תעשו עוד עספור?
גיא: "ימים יגידו".
חנן: "יש דברים אחרים על האש".
איך בכל מתנהל תהליך העבודה שלכם? לא יותר פשוט לכתוב לבד?
חנן: "לרוב יש שני שלבים, אפילו שלושה. בשלב הראשון אנחנו מחנים את האוטו בפארק, הולכים ומדברים ומדברים עד שמגיעים למשהו ששנינו דלוקים עליו. בשלב הבא אנחנו מסכמים הכל בנקודות רק בכדי לא לשכוח את מה שדיברנו עליו. בשלב השלישי אנחנו יושבים בחדר על המחשב ועד שמתחילים לתקתק, אנחנו כבר יודעים מה אנחנו רוצים ולא מתבחבשים".
אתם כמו זוג נשוי.
גיא: "לחלוטין. חוץ מהקטע של הסקס והילדים אנחנו זוג".
אז יש גם ריבים?
חנן: "זה לא ריבים, זה ויכוחים רגעיים. לא פשוט להפגיש בין דמיונות. נניח, אני רואה סצנה בים ליד שובר הגלים והוא ליד סוכת המציל. לכל אחד יש נימוקים והצדקות ותמיד מישהו משתכנע, ומתקדמים. אם היינו עסוקים כל הזמן בלהוכיח את צדקתנו לא היינו מתקדמים".
גיא: "יש ימים שאתה לוקח את המושכות ויש ימים שבן הזוג לוקח את המושכות, יש ימים שאתם צריכים חופשה ויש ימים שביחד אתם טסים במאתיים קמ"ש. הרעיון שאתה לא חושב על עצמך כמישהו, אלא כזוג. כמו גוף אחד שזז".
המשפחות מכירות? איך מצלחים לשלב הכל יחד?
גיא: "אנחנו הורים, זה מעל הכל. אגב, רק שלשום יצאנו יחד עם הנשים, זה קורה. כל פעם חנן משלם".
חנן: "גיא לא יודע, אבל אני משלם בכרטיס האשראי של הבר".
כשאתם ברחוב, מזהים אתכם? צועקים לכם דברים?
גיא: "בעיקר מחפשים המשכים".
חנן: "'מה עם עונה 3?', 'מתי יוצא הסרט?', 'מה זה החלפון הזה?'".
גיא: "גם סיפורים אישים. נגענו בכל מיני דברים לא פשוטים, קיבלנו סיפורים אישיים גם ב'עספור'. זה מדהים לראות שאתה נוכח אצל המון אנשים בבית ואתה לא יודע את זה. אדם בא לוחץ לך את היד, החום הזה הוא מדהים".
מה עוד צועקים לכם ברחוב?
חנן: "כל אחד מה שנתפס לו. לפעמים לוקח לי עשר דקות להבין מה רוצים. פעם מישהו צעק לי "העיניים זה המראה האחורית", ואתה אומר 'מה, מה הוא רוצה, לא ראיתי אותו, מה יש למראה שלי?' עד שאני מבין שהוא צעק לי משפט שאמרתי בפרק עשרים".
פסטיבל הפרינג' הבינלאומי בבאר שבע יערך בין 11-13/7
לרכישת כרטיסים