מאז עלתה לפני כשלושה חודשים בארצות הברית ולפני כמה שבועות ב-VOD של yes, הפכה "וייטנאם" לסדרה התיעודית הכי מדוברת בקרב מביני עניין, גם אצלנו. דבר די מתבקש בהתחשב במסרים הפוליטיים הברורים שלה ובחיבה הידועה של אושיות תקשורת מקומית למיתולוגיה אמריקאית. כל אלה תרמו לפופולריות של התוצר עב הכרס, המתפרש על פני עשרה פרקים וכ-18 שעות ולכן על פניו מיועד להיסטוריונים בלבד.
אם בכל זאת פספסתם עד כה את מה שנדב איל, רון מיברג וכל השאר המליצו עליו כחובת צפייה, הרי שביום ראשון הקרוב תגיע הסדרה לשידור דו-יומי ב-yes דוקו, וכך תוכלו לקבל מדי יום א', ג' וה' מנה גדושה של דיכאון מן הארכיון.
אף שאת הסדרה יצרו קן ברנס ולין נוביק, שניים מבכירי יוצרי הדוקו בארצות הברית ומי שכבר היו חתומים בעבר על יצירות קאנוניות אודות מלחמת העולם השנייה, מלחמת האזרחים ועוד, בכל זאת עלתה לפני הצפייה השאלה מה כבר אפשר לומר על וייטנאם, שעוד לא נאמר? הרי התרבות האמריקאית התייחסה לנושא הזה יותר מאשר לכל התרחשות היסטורית אחרת, וגם על המסכים ראינו כמובן שלל התמודדויות עם הטראומה. "צייד הצבאים", "אפוקליפסה עכשיו", "פלאטון" והדוקו "ערפל המלחמה" הן רק כמה מן הדוגמאות.
התשובה היא, ש"וייטנאם" מתיימרת וגם מצליחה להיות היצירה האולטימטיבית והדפניטיבית בנידון. את מה שקלוד לנצמן עשה לשואה, היא עושה למלחמה. לנסות לסכם אותה בשבע מאות מילה, או בשבעת אלפים מילה לצורך העניין, יהיה מופרך ונלעג. אפשר בכל זאת לומר בקצרה כי ברנס ונוביק משתמשים כאן בארטילריה אינסופית של קטעי ארכיון וגם כמה ראיונות עכשוויים, כדי ליצור פסיפס שלם של המלחמה, מה שהיה לפניה ומה שבא אחריה.
דבר לא חסר פה: לא ההיסטוריה הגיאו-פוליטית של האזור האסייתי, לא הדיונים אצל הקודקודים בארצות הברית, לא תיאור מדוקדק וכמעט יומיומי של הקרבות עצמם וגם לא סיפוריהם האישיים של הקורבנות משני צדי המתרס, שהסדרה הזו הופכת משמות על לוח זיכרון לאנשים עם פנים, קולות ובעיקר קרובים שנותרו מאחור ועדיין כואבים את לכתם.
קצרה כמובן היריעה מלמצות את הדיון בסדרה, אבל ראוי להדגיש שתי נקודות שמייחדות אותה. קודם כל בניגוד לעבודות אמריקאיות קודמות בנושא, היצירה הזו מתבלטת בכך שהיא שופכת אור גם על הנעשה בצד האחר. היא לא מתייחסת לוייטנאמים כניצבים בלבד בטרגדיה האמריקאית, אלא מציגה באופן מעמיק ומפורט גם את הטרגדיות שלהם, ולמעשה מחלקת את זמנה שווה בשווה בין שני הצדדים, משהו חסר תקדים יחסית לפרספקטיבה אמריקאית על המלחמה הזו.
נקודה שנייה: השימוש בחומרי ארכיון שרובם בשחור ולבן, היו יכולים להכתיב כאן גישה אמנותית כבדה ויבשה. אך ברנס ונוביק מיטיבים להשתמש בעריכה ובפסקול, חלקו שירי התקופה וחלקו מוזיקה מקורית שכתבו טרנט רזנור ואטיקוס רוס, ואלה מעניקים לסדרה קצב אינטנסיבי ומחשמל והופכים אותה מסלילי ארכיון לגוף חי ובועט.
מוסר ההשכל שעולה מכל זה אינו מפתיע או מחדש במיוחד, גם אם כן מוצג בצורה משכנעת מתמיד: הממשלה האמריקאית הלכה עם הראש בקיר לתוך תסבוכת מיותרת שלא היה לה סיכוי לצאת ממנה בשלום. מלחמת וייטנאם היתה טעות ואיוולת היסטורית, ובארצות הברית לא למדו ממנה, כך שההיסטוריה אכן חזרה על עצמה כפארסה. אמנם "סינדרום וייטנאם" המפורסם הכתיב את מדיניות החוץ האמריקאית במשך זמן ומנע ממנה לצאת להסתבכויות נוספות בניכר - אבל הנה, עברו ארבעים שנה בלבד ואמריקה שוב חזרה על המשגה ושיחזרה את הפיאסקו בעיראק, מה שפעם נוספת עלה בעשרות אלפי קורבנות ובהרס של מיליוני משפחות.
מה שכן, אמנם בארצות הברית לא לומדים מטעויות, אבל החברה והתרבות המקומית לפחות נכונים לדון בהן. אין ספק שגם מן המלחמה בעיראק, ברנס ונוביק או עמיתיהם עוד יתקינו סדרה בנפח דומה, ובינתיים יש לנו את הפרויקט האנצקלופדי הטרי שלהם להפוך ולהפוך בו.
אצלנו, לעומת זאת, אפשר רק לחלום על יצירה בהיקף דומה על מלחמת לבנון הראשונה למשל. לפחות בנסיבות הנוכחיות, קלוש הסיכוי שמישהו ירים את הגרסה המקומית ל"וייטנאם", ובטח שלא עם הארס הביקורתי הבוטה והתקיף של הסדרה הזו ועם הנכונות המלאה שלה ושל היוצרים בה להתעמת עם העבר. כל מה שנותר לנו, אם כך, זה לצפות בעשרת הפרקים על מעללי הצבא האמריקאי בדרום-מזרח אסיה, ובמקום להסתכל במראה, לקונן על חיים של אחרים.
