לפני ש"אופירה וברקוביץ'" שודרה בפעם הראשונה, התייחסו אליה כקוריוז: התמוה באלתורים שעלו לאוויר רק כדי למלא את כל המשבצות הפנויות בעקבות הפיצול המיותר. אבל מכל תוכניות האולפן הזולות שהמציאות הטלוויזיונית החדשה סיפקה לנו, זו התוכנית המצליחה ביותר, והיא מעוררת תהודה שקשה למצוא בימינו מחוץ לעולמות הריאליטי.
בסוף השבוע האחרון, העניין סביב התוכנית הגיע לשיא חדש הודות לעימות בין איל ברקוביץ' למני נפתלי. הבערה בשידור התפשטה עד מהרה כאש בשדה הטוויטר, והלהיט הטלוויזיוני של קשת הפך למעשה לאחד הנושאים הכי מדוברים בארץ במהלך 48 השעות האחרונות.
אחת הסיבות המרכזיות להצלחת התוכנית היא שאינה גנרית, וברקוביץ' הוא הכל חוץ מצפוי. לעומת זאת, רוב התגובות לריב שלו עם נפתלי היו צפויות עד מאוד ובהתאם, גם צבועות ביותר. אז נכון, הכדורגלן שהפך למראיין הוא אדם וולגרי וחסר כבוד, אך יש סיבה שהתוכנית שלו ושל אסייג מצליחה כל כך, וזו הרמה הנמוכה של תוכניות דומות אחרות והוואקום שנוצר בשל כך.
בוא ננסה לחשוב איך היה מתנהל הריאיון הזה לו התרחש בכל תוכנית אקטואליה אחרת. את אלו מובילים בדרך כלל מגישים גנריים, שכל אחד מהם עבר אותו מסלול בדיוק (גל"צ, כלומר). השיחה שלהם עם המרואיין לא מבוססת על אינטואיציה אלא על תחקיר יבש, אותו קיימו בשכר רעב תחקירנים שבשבוע הבא ימאסו בעבודה הזו ויעברו למתחרים (או להיי-טק), והיא מתנהלת לרוב על מי מנוחות, מעורבבים ברפיסות וחנופה. התוכניות הללו מלכתחילה משודרות רק כי הן זולות, והתוצאות בהתאם.
ברקוביץ' ואסייג, לעומת זאת, שונים בנוף. הם לא יצאו מפס הייצור של התקשורת הישראלית. הם לא כל כך חוששים ממה שיגידו עליהם בטוויטר, שממילא אין להם, וגם לא נאלמים דום מול אורחים חשובים או חמודים. והכי חשוב: הם לא מדקלמים מהנייר. כפי שסיפרה מגישת התוכנית בריאיון לרז שכניק ב"7 לילות", עמיתה לא קורא שום תחקיר ושום תסקיר, ולמעשה בכלל לא מתכונן לשידור.
תחת זאת, ברקוביץ' פשוט יושב באולפן ושולף מהמותן את מה שעולה לו בראש, בלי תקינות פוליטית, בלי חישובים ובלי מטענים - קצת כמו דוד בארוחת החג. רק שמה לעשות, לפעמים הדודים מביכים, אבל הם לפעמים גם אומרים דברי טעם.
כך היה גם שלשום: אם הדוד הזה שלכם יפגוש את נפתלי או ישמע את שמו בארוחת שישי, קרוב המשפחה חסר ההשהיות ודאי ישאל אותו למה הוא לא עזב מיד את מעון ראש הממשלה אם כל כך סבל, יאשים אותו ברדיפת פרסום, ויתהה על מידת התאמתו לסטטוס של אושיה ציבורית. זה בדיוק מה שברקוביץ' עשה, באופן בוטה אמנם, אך בתום לב ולא מתוך התנגדות למחאה או סגידה לשלטונות הוא ואסייג כבר הצהירו פומבית שמבחינתם נתניהו מיצה את עצמו וצריך לפנות את מקומו.
ברקוביץ' אולי לא מוטה פוליטית, אבל המבקרים שלו כן, ולכן הצביעות כל כך גדולה. הרי גם נגד אלדד יניב, שותפו של מני נפתלי בהפגנות, נשמעו בעבר טענות דומות ועוד מתוך מחנה השמאל עצמו, שכנראה סבור כי לירות זה בסדר, כל עוד שזה בתוך הנגמ"ש ולא מחוצה לו. נוסף לכך, סביר להניח שאיש לא היה מתרעם על התוכנית בשישי אם היו מביכים בה ככה את דרור אידר, למשל (או אם ניר גוטנז' היה נוהג בדיוק כך ב"הארץ" כלפי מקורבים לדוד ביטן), מה שמוכיח שוב כי אין כאן עניין עקרוני של אמונה בכבוד הדדי ובדרך ארץ, אלא פשוט רצון לרסן את השור הזועם שנגח בפרה הקדושה.
לצביעות, כרגיל, מתלווה חברתה הטובה: ההיתממות. כיוון שהתוכנית כה מצליחה, מני נפתלי היה אמור להכיר אותה ולדעת מה מצפה לו. גם ההתרעמות על כך שהריאיון הוגש בגרסתו הערוכה אינה ברורה: כמעט כל הראיונות בכלי התקשורת מוצגים בצורה הזו, אלא אם הם בשידור ישיר, ו"אופירה וברקוביץ'" הרי מוקלט בימי חמישי.
איש לא בא בטענות לאוהד אחר של מכבי חיפה, אמנון אברמוביץ', כשסיפר כי אוהדי כדורגל חזו בפניו שהמחנה הציוני לא ינצח בגלל שבוז'י "קוקסינל" ואמר שערוץ 1 פנה לבתי אבות בלבד, אז למה דווקא ה"אתה לא גבר" של ברקוביץ' פתאום מפריע לכם? ומה לגבי הטענות שהמנחה בצדה של אסייג מלחך פנכה, רודף פרסום ותאב כוח? גם זה מופרך. למשבצת הטלוויזיונית הזו, שאגב בתחילה נחשבה לא אטרקטיבית ולא מבוקשת, הוא התגלגל שלא ביוזמתו, ובכל מקרה החלום היחיד שלו זה לאמן את נבחרת ישראל בכדורגל, משהו שהתוכנית לא עוזרת לו לקדם בשום צורה.
וזו אולי הסיבה שברקוביץ' מעורר כל כך הרבה אמוציות. קשה לאנשים לאכול אותו ולנפנף אותו בקלישאות הרגילות. להגיד עליו שהוא שמאל הזוי שמתחנף לאירופאים כדי לקבל מהם כסף, כמו שאומרים על רבים אחרים האומרים דברים לגיטימיים? אי אפשר. לומר שהלשון שלו תחובה בישבנו של השלטון כדי לקבל ממנו טובות הנאה בהווה ובעתיד? גם את זה, למרבה הצער, לא ניתן לומר. לכדורגלן שהפך לכוכב אקטואליה אין שום קשרים עם ראש הממשלה ואם יראיין את רעייתו, הוא בטח לא יכשכש מולה בזנב ויהנהן כפודל. מדובר, לשם שינוי, במישהו שקשה לעשות לו דה-לגיטימציה מוחלטת ב-280 תווים, אז פלא שנשפכות עליו כל כך הרבה מילים?
בימינו, ובטח בישראל, יש נטייה לראות בכל ביקורת נקודתית כהצהרה גורפת. לכן, חשוב להבהיר: לא היינו מעוניינים שברקוביץ' יחנך את ילדינו, גם לא שיגיש את הטקס הממלכתי ביום העצמאות, ואולי אפילו לא שיאמן את הנבחרת (אם כי, מה כבר יש להפסיד). אבל כאן, בסך הכל, מדובר בהנחיית תוכנית שנעה על הגבול בין אקטואליה לבידור, בשעת שידור זניחה למדי ובערוץ מסחרי ולא ציבורי, שאיש גם לא מחויב לצפות בה אם אינו רוצה.
אם כך, ההתלהמות מופרזת, ומן הסתם גם לא פרודוקטיבית, שהרי כל מילה נגד המנחה רק מעלה עוד יותר את העניין סביב התוכנית לקראת המהדורה שלה בערב שישי הבא. אם ברקוביץ' לא יתקוף בה מישהו שמשרת את האג'נדה הנוכחית של רוב הצייצנים, הסערה תחלוף, ואם כן לאנשים לא פחות וולגריים ממנו תהיה הזדמנות לחשוף שוב עד כמה הם צבועים, נוסף להיותם גסים. כך או כך, הרייטינג ודאי שוב ירקיע שחקים.
"מי אתה בכלל?" שאל מני נפתלי את אייל ברקוביץ' והתשובה, כרגע, פשוטה אחד שידע, כמו קשר החודר דרך פרצה בהגנה, לנצל את החיוורון של הטלוויזיה הישראלית כדי לבלוט בשממה.
