סוריה של טרום מלחמת האזרחים נודעה כמדינה עם סצנה תרבותית מפותחת, בעיקר בתחום הדרמה הטלוויזיונית. אף שברמה הכלל ערבית נותנת הטון הייתה מאז ומתמיד מצריים, החל משנות התשעים התחילה תעשיית הטלוויזיה הסורית לפרוח גם מחוץ לגבולות המדינה - בעיקר הודות לתחנות הלוויין שסייעו בהפצת הדרמות המובילות שלה. ההבדל הגדול בין המלודרמות המצריות המוכרות לדרמות הסוריות, נבע מהאומץ לעסוק בסוגיות חברתיות ופוליטיות שנגעו במציאות הערבית היומיומית.
והנה, דווקא כשנראה היה שתור הזהב הטלוויזיוני של סוריה עומד בפתח, הביאה המציאות להתרסקות התעשייה האמנותית והתרבותית. אמנים רבים, בעיקר מתנגדי המשטר, עזבו את המדינה. אלו שנותרו מתקיימים כיום בעיקר מהשתתפות בסדרות "מוזמנות" של המשטר, ומשקפים בכך קמצוץ מההשלכות של אחד המשברים ההומניטריים הגדולים בהיסטוריה האנושית. "לפני תחילת האירועים, המשטר התיר יצירה אמנותית 'גבוהה' בעלת אלמנטים חתרניים מסוימים, יצירה שלא איימה על המשטר בשום אופן משום שהיא לא הייתה נגישה לרוב הציבור הסורי", אומרת אליזבט צורקוב, מומחית לסוריה ועמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית. "בדומה לכך, המשטר התיר לפעמים לבני האליטות לארגן מפגשים אינטלקטואלים או עמותות, אך ברגע שהם צברו תאוצה ונראו המוניים מדי או משפיעים מדי, המשטר עצר וכלא את המשתתפים במפגשים אלו". לדבריה, "כל התארגנות, אפילו לא פוליטית, של בני מעמד הביניים ומטה, נתקלו ביד ברזל וכליאה מיידית".
2011 הייתה שנה גורלית לעולם הערבי: בתחילתה ובשלהי שנת 2010, פרצו במדינות ערב שונות הפגנות ומהומות אזרחיות נגד השלטונות, השחיתויות והפרת זכויות האדם של המשטרים. מבין המוצלחות באותה שנה היו מצריים ותוניס שהפילו את השלטונות שבהן ועברו מאז תהפוכות במשטר. מה שאכן התחיל כניצנים של "אביב ערבי" גרם לצעירי מדינות ערביות אחרות לצאת לרחובות וביניהן הייתה סוריה. "לאחר מספר חודשים של הפגנות לא-אלימות, חיילים שערקו מצבא סוריה ואזרחים חמושים התחילו להגן בכוח על מפגינים, ולאחר מכן אף תקפו עמדות של צבא אסד", מסבירה צורקוב. "בתגובה לכך, התחיל המשטר להשתמש באש ארטילרית ואווירית, ומספר ההפגנות והמשתתפים בהן פחת". עד מהרה גלש העימות למלחמה אכזרית בהשתתפותם של ארגוני מורדים, דאע"ש וצבא סוריה.
המשבר ששיסע את החברה הסורית בין תומכי המשטר ותומכי ה"מהפכה" השתקף גם בסצנה האמנותית הסורית: שחקנים שתמכו באופן מוצהר במשטר לעומת שחקנים שלקחו חלק בהפגנות הלא-אלימות הראשונות והתנגדו לו. האמנים שלא מצאו את עצמם בגרסה החדשה של התעשייה בחרו לעזוב את התחום ואת המדינה, במיוחד בגלל תלותם בחברות הפקה גדולות ומזוהות עם המשטר. כותבים, במאים ושחקנים נפוצו למדינות ערב אחרות ועברו לעבוד בתעשייה המצרית, הלבנונית, או של מדינות המפרץ, בסדרות וסרטים כלל ערביים. שחקנים שהחליטו להישאר ולהתנגד למשטר נכללו ברשימה השחורה; אגודת האמנים הסורים החליטה להשעות אותם וחלק מהם נתקלו בהתנכלות מצד הממשל. שחקנים נעצרו ועונו, רכושם הופקע, בתיהם נשרפו ומשפחותיהם צוו להתנכר להם.
אם הגבלת חופש הביטוי והרדיפה לא הספיקו, שחקנים אחרים העדיפו לעזוב את המדינה בשל המצוקה הכלכלית, וירידת ערכה של הלירה הסורית. לא רק על תנאי המחייה הבסיסיים הושפעו מכך, אלא גם תקציבי חברות ההפקות (שרובן שייכות לממשלה) ובעיות התשתיות החוזרות - כמו ניתוק מתמשך לחשמל שהפריע למהלכי הצילומים והביא לעיכובים בהפקות. הבריחה של מוחות ויוצרים מסוריה הובילה לתוצאה בלי צפויה: יצירת הפקות בין-ערביות: סוריות, לבנוניות, מצריות, מפרציות - בסדר גודל שכמעט ולא נראה על המסך הערבי מקודם.
להבדיל מהשנים שלפני האירועים, בהן הופקו כשישים סדרות בשנה, כיום מייצרת הטלוויזיה הסורית בין עשר לשלושים סדרות (רובן עולות לשידור במהלך חודש הרמדאן, שנחשב לעונה הערבית העשירה ביותר ליצירות דרמות טלוויזיוניות). בכך השפיעה המלחמה האזרחית בסוריה לא רק על הכמות, אלא גם על התכנים המוצגים, ולא רק בסדרות שמיוצרות בסוריה עצמה. הסדרות הסוריות מתעלמות לרוב מהמצב הנוכחי בסוריה על מנת לא להסתבך עם המשטר מצד אחד, ועל מנת להבטיח את רכישתן על ידי תחנות לוויין ערביות שמתנגדות לו.
"כמעט ואין סדרות שמדברות באופן ישיר על המצב", אמר השחקן הסורי המוערך ג'מאל סלימאן, שחי כעת במצריים ומשתתף בסדרות מצריות, בריאיון לרשת אלג'זירה בינואר האחרון. "מצד אחד, רוב חברות ההפקה הערביות שייכות למדינות שתומכות ב"מהפכה" בסוריה, ומצד שני, חברות ההפקה בסוריה תומכות בשלטון". לדבריו, היו מקרים של תסריטאים ובמאים שפנו לחברות ערביות עם תסריטים שדנים באופן ישיר באירועים, אך אלה נדחו בטענה כי "אנחנו לא רוצים להתעסק במה שקורה בסוריה". לדבריו, "שחקנים שמשתתפים בסדרות המופקות בחברות ערביות, עושים זאת במסגרת עלילות "פשוטות" שלא מעוררת שאלות, ובעיקר בידוריות".
החל משנת 2014, הז'אנר השולט בטלוויזיה הסורית הוא הז'אנר הרומנטי, בין היתר בשל קלילותו והערך האסקפיסטי שלו עבור הצופה הסורי, שמאס בסצנות המוות במציאות. בנוסף, יש שיטענו כי הכיוון הרומנטי הוא דרכה של הדרמה הסורית להתחרות בטלנובלות הטורקיות המדובבות לערבית סורית, שבעיקרן עוסקות ברומנטיקה. "האדם הסורי הופשט מכל ממד תרבותי" אומר ד"ר חסאן עבאס, מבקר ספרות וחוקר תרבות סורי בריאיון לעיתון "אלערבי אל-ג'דיד", "המשטר כלא את האזרח בתוך נקודה חסרת ממדים דלה מתוכן תרבותי כלשהו. זה מתחיל מהרמה של הפרט ומתפרש לחברה הרחבה יותר".
ברמה הממסדית האמנות הסורית המיינסטרימית אכן דעכה, כאמור, בשל תלותה באמצעי ההפרה וההפצה הממשלתיים, בשל היעדר יד מכוונת ומכיוון שלאנשים אין פנאי רגשי או אמתי לתרבות. עם זאת, מחוץ למיינסטרים ובגלות, התמונה נראית פחות עגומה. על פי עיתון אלחיאת, ב-2016, כחמש שנים אחרי תחילת האירועים הטרגיים בסוריה, ניכרת פריחה תרבותית בקרב אנשי התרבות הגולים מסוריה. הפריחה באה לידי ביטוי בהוצאות לאור של רומנים חדשים לסופרים חשובים ששמרו על שתיקה בחמש השנים הקודמות. בנוסף לכך, בירידי הספרים בערים הערביות בלטו בנוכחותם סופרים סורים, במיוחד בביירות. הוצאות לאור סוריות המשיכו לפעול במדינה על אף קשיי המלחמה ועל אף שחלק מהן עשו רילוקיישן למדינות אחרות, במיוחד ללבנון או מצריים. ההוצאות לאור מתמקדות בין היתר בספרות שעוסקת בחינוך לאזרחות, וכן בעדויות של צעירים סוריים שנעצרו או עונו במשך האירועים. בנוסף, התיאטרון הסורי גם הוא עבר פריחה בשנת 2016, גם כן במיוחד בקרב השחקנים שגלו לאירופה.
אף שהפריחה התרבותית מתרחשת בעיקר מתחת לרדאר ולא באמצעות מוסדות ממסדיים, נדמה שהיא משקפת שינוי גם בשטח. "המשטר הרבה יותר חלש כיום מאשר לפני 2011", אומרת צורקוב, "יכולת הפיקוח שלו נפגמה. הוא מתמקד במאמץ הלחימה והוא מתמודד עם זירה תקשורתית שונה מאוד בשל השימוש הנרחב באינטרנט ורשתות חברתיות בסוריה, תופעה שהייתה מוגבלת מאוד לפני פרוץ האירועים. בשל הגורמים האלו, מרחב חופש הביטוי באזורים בשליטת המשטר כיום גדול יותר משהיה לפני 2011". ממד נוסף למורכבות המציאות הוא שמאז שנת 2012, המדינה הסורית מפוצלת לאזורים שנמצאים בשליטת כוחות שונים. "היכולת להמשיך ליצור אמנות פוליטית חתרנית בגלוי נגוזה באזורים בשליטת המשטר", אומרת צורקוב, "היצירה התרבותית באזורים בשליטת המשטר נמשכה, אך בחשאי ובמידה הרבה יותר מוגבלת מאשר במהלך 2011". לדבריה, בהדרגה, עם תהליכי הרדיקליזציה והסמכותנות הגוברים של האופוזיציה הסורית, חופש הביטוי באזורים בשליטת האופוזיציה הוגבל אף הוא. אך על אף ההגבלה, מוקדי היצירה העיקריים בתוך סוריה כיום הם האזורים בשליטת האופוזיציה".
אמנים בקרב בני האליטה ומעמד הביניים שברחו מסוריה והגיעו לאירופה או לערים הגדולות במדינות השכנות לסוריה כמו איסטנבול, עמאן ובירות ממשיכים ליצור אך הם בעיקר מתמקדים בבניית חייהם מחדש. אמנם יותר קל ליצור בחו"ל, אבל לא קל לצפות בטראומה ולהמשיך ממנה הלאה.