המזריע

משנה לשנה הופכים הסיכומים לקשים ושרירותיים יותר. עשרות ג'יגהבייטים של מוזיקה חדשה זורמים בשצף קצף בכל חודש בערוצי הביטורנט, האימיול ושאר התוכנות לשיתוף קבצים, מציפים מיד אל פני השטח כל ניצוץ של רעננות ובאותה תנועה גם מטביעים את התהליכים, שפעם הפכו תקליטים ואמנים לחשובים ובולטים במיוחד.

לך תסכם שנה, כשעוד לא גמרת לשמוע את כל מה שרצית מחודש אוקטובר, כשמה שיצא בפברואר כבר מזמן התאייד מהזכרון הנדיף של האייפוד. שלא יישמע לרגע שיש כאן תלונות וקיטורים; זה רק שסיכומי שנה הם – אולי - תבנית חשיבה ישנה בעולם שכבר השתנה לעד. מאידך, הודות לסיכומי שנה אחרים אני תמיד משלים פערים וסוגר פינות, כך שחודש דצמבר, למרות האטת הכריסמס בזרימת המוזיקה, הוא עדיין חגיגה לאוזניים.

אז סיכומים אישיים, סובייקטיביים, זה מה שנשאר. ואלה הפינות של 2006 שכרגע נדמות לי כחשובות, כמרגשות או כסתם מעניינות.

תמיד בחנתי בחשדנות עיתונאי מוזיקה שאהבו לרומם תופעות פופ שוליות למעמד של קנון פוסטמודרני, רק כדי להרוויח כמה נקודות של מגניבות בעיני עצמם (ובעיני מעגל החברים הקרובים, כנראה).

ואחרי הדיסקליימר הזה, אין לי שום בעיה לעמוד מאחורי המשפט "'מיי לאב' של ג'סטין טימברלייק הוא שיר השנה". כן, וגם מתמודד רציני על התואר שיר העשור. מה שעושה אותו כל כך גדול, זה לא מה שג'סטין אמר או לא אמר לערוץ E, ולא פרובוקציה מחושבת כזו או אחרת בקליפ, אלא 100% התוכן המוזיקלי, ומעל הכל, ההפקה של טימבהלנד. בשיר הזה הוא מצליח לדחוף יותר רעיונות חדשים ממה שז'אנרים שלמים עשו בעשר שנים. הקלידים הטראנסאווים, שמקבלים משמעות חדשה לגמרי עם קצב ההיפ-הופ העצל והמפורק, המעברים הצפופים של תופים עמומים המלווים בהקשה מהירה על הלחיים, וכשנדמה לנו שזהו, נכנס בפזמון צחוק קצבי של היינה (צבוע?), מלווה בצליל שמזכיר את זמרת האופרה ששרה בפתיחה של מסע בין כוכבים. ועם פלייבק חלומי שכזה, ג'סטין רק צריך לבוא ולגלגל מול שער ריק, והוא עושה את זה עם כל הקלאסה והסטייל של מלודיה מנצחת והגשה מדויקת. כל ניסיון לפרק את השיר הזה ולהרכיב אותו מחדש עלה בתוהו, בין אם מדובר בצוות המומחים של די-אף-איי, שניסה להחליף את הפלייבק של טימבהלנד בצליל הדיסקו פאנק הטיפוסי שלהם, או בעשרות מאש אפיסטים, שמנסים להלביש שירה אחרת על הפלייבק של טימבה. ככה זה כשמדובר בשלמות, אין שום דבר שיכול לשפר אותה.

בזמן שכולם מתלוננים על עבשותו של הפופ ועל האימפוטנציה של השוליים, ג'סטין טימברלייק שבר את חומת ההפרדה ביניהן עם שיר אחד שהגיע מהמקום הכי לא צפוי. נחמד לגלות שב-2006למוזיקה יש עדיין את הכוח הזה.

השנה שבה הדאב-סטפ הפך לנוכחות בעלת משמעות אמיתית בעולם, היא גם השנה שבה הפך למניירה משעממת. זה דווקא התחיל בצורה מבטיחה, עם "Midnight Request Line" של סקרים, אבל משם העניינים הלכו והתדרדרו. הסגנון התקבע על מקצב אחיד, ורוב הקטעים הסתפקו בתוכן דליל כמו קו השיער של אולמרט (אחרי שקוצצו ההלוואה וגם החיסכון). ומי שהגיע למסיבות הדאבסטפ בקפה ברזילי יכול היה להתרשם בעצמו שיש כאן פוטנציאל לדאונר אמיתי (עם סט מצוין של Vex'd ומשעמם של Search & Destroy).

אלא שהשנה הדאב-סטפ הפך לראשונה גם לז'אנר שמוציא מתוכו אלבומים שלמים, לא רק קטעים בודדים לצריכה של די ג'ייז, וכאן נרשמה ההתרגשות האמיתית. האלבום של בוריאל נשמע כמו הזיה עירונית של צללים חמקניים והדים מרוחקים של שירים יפהפיים. זה של Kode 9, הפילוסוף הראשי של הז'אנר, הפגיש בין הז'אנר לבין משוררי רגאי מסוגו של בנג'מין צפניה, עם אלבום שכולו בנוי סביב הקולות של Space Ape. גם סקרים, הכוכב הצעיר של הסצינה, חיפש השראה במקורות, והאלבום שלו מפגיש בכוח בין הדאב-סטפ לבין רגאיי קלאסי. ואם יש אלבום אחד שראוי להכרה רחבה באמת, אז זהו "The World is Gone" של Various Production. הבאסים העמוקים והמקצבים העקומים של הדאב-סטפ פוגשים כאן שירים יפים, צלילות לתוך פולק אקוסטי ואסתטיקה גותית. האלבום הזה עושה את מה שמאסיב אטאק עשו בניינטיז, והאנונימיות שבו נשאר (למרות שיצא בחברה בעלת פרופיל גבוה), מלמדת משהו על ההבדלים בין 91' ל-06'.

על ביצוע הFאנק של Lefties Soul Connection לאורגן דונור של די-ג'יי שאדו כבר כתבתי כאן, וזה הפך למרגש עוד יותר עם גרסאות Fאנק לקלאסיקות נוספות, כמו Planet Rock של במבאטה (בביצוע ברייקאאוט), "דה מקסיקן" של בייב רות' (ביצוע של מארק הייפ) וגם "Happy" של מקס סג'דלי, שקיבל טיפול מהבאמבוז האוסטרלים. עם קבלת בשורות מעציבות כמו מותו של הסנדק, משמח לגלות שצליל הFאנק בריא ובשרני מתמיד, כשהגיבורים החדשים שלו מקבלים השראה מענפים אחרים בעץ המשפחתי שלהם. משמח גם לראות איך שני אקטים ישראליים– קוטימן והתפוחים - משתלבים בטבעיות בגל החדש של הFאנק.

קצב הגידול של האתר לא מגלה סימני עצירה, ונדמה שהשנה הוא זוכה למעמד דפי זהב – אם אתה לא שם אתה לא קיים.

אין שום דבר חדש בסאונד המועדונים של בולטימור. למעשה, מדובר בתגלית גיאולוגית נדירה – מאובן מוזיקלי עתיק שממשיך לחיות ולהתקיים בבית הגידול שלו – האוס שמשלב לופים עתיקים וקללות מטונפות של ראפרים, ממש כמו לפני 15 שנים. בשנתיים האחרונות הסאונד הזה הפך לנושא המחקר העיקרי של טבעת בלוגרים מעניינת ומשפיעה במיוחד ופתאום הצליל של בולטימור הוא "הדבר הבא במועדונים". העלילה מקבלת פיתול מעניין במיוחד כשסינדן, די ג'יי בריטי, מתחיל לשחרר גרסאות בולטימור לשירים של באגז אין דה אטיק וריק רוס.

גם אם הסצינה הזו לא סיפקה לנו השנה קטע אחד שיהפוך לקלאסיקה על זמנית, עדיין צריך להגיד תודה ללינדסטורם, פרינס תומאס ושאר החברים, שעזרו להחזיר לרחבות הריקודים קצת רוך, סבלנות והבנה.

Hot chip, Herbert, Aloe Blacc, The Gossip, Fujiya & Miyagi, Junior Boys, Quiet Village Project, The Aliens/King Biscuit Time, The Heritage Orchestra, TV on the Radio, Tunng