חום זה השחור החדש

קשה להאמין בכלל איזו כמות של מוזיקה הלכה לעולמה אמש, בגיל 73. בלתי נתפש כמעט, כי האיש הזה - עם התספורת המצחיקה והדיבור הלא מובן, עם גליון הרשעות ארוך כמעט כמו הדיסקוגרפיה שלו - חי באמריקה והיה הכי אמריקה שיש, עד כי נדמה כי כמו בית האמיצים וארץ החופשיים, גם הוא יישאר בחיים גם אחרי שכולם ימותו. וזה אשכרה כמעט קרה. מבני דורו, רק ליטל ריצ'רד נשאר להחזיק את כל התותי פרוטי הזה בחיים. ואתמול בלילה האיש הכי חרוץ בתעשייה, מר דינמיט, הסנדק של הסול, הרגיש לא טוב בכלל. 14 שנה אחרי שיר הפופ-טכנו המטומטם ההוא, יצאה ההודעה ש"ג'יימסבראון איז דד". הפעם על אמת. כמו ההספד של דון מקלין לבאדי הולי, ה-24 בדצמבר 2006 ייזכר לדיראון עולם כיום בו המוזיקה מתה. לפחות כפי שהכרנו אותה. תגידו ביי ביי למיסטר אמריקן סקס משין. פעם זה באמת היה עולם של גברים.

זה אמנם הזמן, אך לא בטוח שזה המקום לספר פה את הסיפור של ג'יימסבראון. מספיק לשמוע כל שיר של האיש שאתם ממילא מכירים כדי להבין - אשכרה להבין - דרך הגוף, התנועות והתחושות, מה מוזיקה יכולה לעשות כשעושים אותה ככה. אלף מילים על ג'יימסבראון לא יוכלו לספר את מה ש"היייייי" אחד אומר כשהוא נופל במקום. וג'יימסבראון, את זה כל אחד יודע, תמיד נפל במקום. פאק איט, הוא המציא את ה-1, החבטה הראשונה של הבייס-דראם, עוד לפני הסנר, זאת שמתחילה את כל החגיגה המאד מסודרת של כל הקצב הזה. קצב שעבר תהפוכות, גלגולים, הולבש והופשט מכלים ואלמנטים מוזיקליים, נכנס ויצא בשערי בית הסוהר. קראו לו סול, אר'נ' בי ובסוף סיימו עם סופר-סופר-הבי-פ'אנק של מתופפים, שקנו את עולמם למרות שרק מתי מעט יודעים איך קוראים להם, אבל כולם - גם אצל הדודה והדוד בחתונה הקרובה לבית מגוריכם- רוקדים אותם. והאיש. ג'יימסבראון. נראה אתכם מנסים לפרוט אותו ולקרוא לו רק בשם הפרטי או המשפחה. נו קאן דו. זה תמיד ג'יימסבראון ותמיד בחזית. כור גרעיני של איש אחד ששומע, נראה, מדבר ובעיקר מופיע אחרת.

מגובה בעשרה-תריסר נגנים שכירי חרב, שיודעים בדיוק את מקומם ואויה להם אם חרגו ממנו כזית, התעייפו או אפילו לא שמו לב כשבחורה מהקהל חייכה חיוך נדיר בכיוונם. הצרחה נשמעה היטב גם מחוץ לכותלי המקום והם ידעו שהנה מגיע הסיבוב הפתאומי של האיש לאחור, אחר כך מגיע החלק המפחיד ביותר, דה ביג פייבק. המבט הכועס של ג'יימסבראון, ההעמדה במקום בצורת צרחה פ'אנקית אחרת, וחמש אצבעות פרושות באוויר, מופנות לכיוון שלך, מראות לך כמה דולרים נגרעו בזה הרגע מהמשכורת שלך, חבוב. כי אם ג'יימסבראון עושה את זה, זה חייב להיות פ'אנקי. והפ'אנק של ג'יימס, למרות שהיו גם כאלו מתוחכמים, פסיכדליים והרפתקנים ממנו (ג'ורג' קלינטון, סליי סטון ואחרים) היה מהודק כמו השיער שלו, כמו החליפות ה"הוט פנטס" הלא הגיוניות שלבש, כמו הצרחות שלו. קשה למצוא אלמנט יותר מהודק מצהלת הסוס של ג'יימס, שממשיכה להדהד בכל כך הרבה מוזיקה סביבנו. הוא אכן שילם את המחיר כדי להיות האיש הבכיר. הבוס.

הסוד שלו היה טמון בשלושה מרכיבים - הראשון הוא ה-1. הוא אפילו ספר בשבילנו עד ארבע כדי להראות איפה זה מתחיל ולבד תדעו כבר איך זה נגמר. אחר כך מגיע הלופ. פעם ראשונה בהיסטוריה מישהו מחליט לסגור את הקצב כמו נמר בחדר ולתת לו להבין את הטריטוריה, איך שומרים עליה ומתי הרגע הנכון - היט מי - לפתוח צוהר אל הברידג' ולעוף רק כדי לחזור לחזרה לאותו חדר, מרוצה הרבה יותר. היט מי אגיין. השלישי היה הבידור. אנשים, בעיקר שחורים שמשלמים על הכרטיס שלהם ב"אפולו" דולרים יקרים, רוצים לראות אנשים אחרים מזיעים בעבורם על הבמה, נותנים שואו; כי אם הבחור על הבמה קופץ, נוהם, מזיע - וואללה כמה מזיע - וכל זה על גרוב שלא מפסיק; כל עוד האינדיאני-כושי על הבמה אמר לו, אז הקהל בשגעת. וקהל בשגעת נמצא במצב הכי נוח לעשות כל מה שיגידו לו לעשות. כי הוא הכי נהנה. כשנהנים, נהנים גם לספר לאנשים אחרים כמה כיף היה. ככה בונים לעצמך קהל. בעבודה הכי קשה בעולם. ג'יימסבראון היה מאסטר בהופעות. וככזה הוא ובא להופעה עם תיק חדש מלא בהפתעות. הוא הבין עוד בשנות החמישים, שלא מספיק רק לדעת לשיר שירים טובים. לא אם אתה בצבע שלו, הגעת מאוגסטה (חור בדרום ארה"ב) וחלק ניכר מילדותך עבר עליך בבתי זונות ובתי כלא. שם מלמדים אותך דבר או שניים על איך להישאר במרכז הבמה, כשכולם סביבך רק מחפשים אותך. לייק א סקס משין. ולעשות מזה כסף.

ג'יימסבראון היה הכל חוץ מפראייר. באוטוביוגרפיה שלו The Godfather Of Soul" ", שיצאה לפני עשרים שנה, הוא מספר בממזריות שלו את הסיפור שלו. הן המוזיקלי מהפיימוס פליימס ועד הג'יי.ביז והן את זה שמאחורי המוזיקה. הביזנס, האימפריה שהקים בעצמו (people) כדי לעקוף את הממסד הלבן ולהגיע ישר לבראדרז און דה סלייד. והם לא שכחו לו את זה - הקראקרז מהאף בי איי או ממס ההכנסה שתמיד, עד לימיו האחרונים, ישבו לו על הצוואר. "זה חלק מהחלום האמריקני" הוא כותב בספרו, "לדעת איך לזיין את אלו שרק רוצים לזיין כמה שיותר משלך". ג'יימסבראון הוא לא רק גאון מוזיקלי. הוא גם הפרוטוטייפ הדלוק אחוש שלוק לכל הראסל סימונס, ג'יי-זי, דידי שמדידי וכל מי שתופס מעצמו ביג-שוט בביזנס הזה. בראון היה הראשון. גם כאן. על הדרך הוא גם העמיד דורות של נגני פ'אנק, מהטובים שהיו אי פעם ולימד אותם את אחד מהשיעורים החשובים בחיים שלהם. מזה הם עשו קריירה. זמרים, זמרות, בובי בירד, יו בטר ת'ינק, לין קולינס, מייסאו פארקר, פי.ווי. אליס, ג'ימי נולן, האחים קאטפיש ובוטסי קולינס ואחד קוראים אותו קלייד סטאבלפילד. איש שעם הרבה תזזית רגל ושתי ידיים יציבות הביא את הלופ ששינה את המוזיקה. תנחשו מי היה שם לשמוע את זה ראשון מבין המולת השיר ולהשתיק את כולם כדי לתת למתופף להביא לנו את מה שהוא עושה. 'ואל תשנה לי כלום או תעשה לי סולואים פתאום', הוא מזהיר את סטאבפילד, 'תישאר עם מה שאתה עושה כי זה בנזונה'. פיסת היסטוריה שנקראת בפשטות, "Funky Drummer". איינט איט פ'אנקי נאו?

החיים של ג'יימס ג'ו בראון ג'וניור הותירו אותו בחיים כדי לראות עד כמה המוזיקה של היום, אתמול וכנראה גם מחר, חייבת לו, ולאיזה כבוד מלכים הוא זוכה מכל מפיק שעדיין דוגם אותו. זה סול, אר'נ' בי, רוק'נ'רול, פ'אנק, דיסקו, האוס, טראנס, טכנו, ג'אנגל וכמובן היפ הופ, שקשה לדמיין אותו בלי הלופ וה-"היי, הו, 1 טיים 2 טיים" הזה של התופים שהתווה את דרכו בהתחלה. בניגוד לגאונים אקסצנטרים נטושים אחרים, שרק אחרי מותם התחילו להבין מה נסגר איתם, ג'יימסבראון - איש יהיר שכמותו - נהנה כל כך לראות איך הוא זוכה למעמד של המוזיקאי החשוב ביותר שפעל בדור הזה. יותר משישים שנה של גרוב. ראבק, עוד היו לו הופעות מתוכננות לשבוע הזה. האיש הכי חרוץ בשואו ביזנס, אמרנו כבר לא? היטיב לנסח זאת די ג'יי שאדו, כשכתב בעטיפת המאסטרפיס שלו מלפני עשור את המשפט הבא - all respect due to James Brown and his countless disciples for inventing modern music. אמן.