טאליבן

הסיפור של טאליב קוואלי – התחלה מדהימה, שהניבה שרשרת החלטות חסרות מזל שלא תלויות בו, אלא באנשים ערלי לב ומטיבי לבוש, שמקבלים כסף כדי לחסוך בהוצאות לחברות התקליטים - הוא הסיפור של מה שעוד מכנים היפ-הופ אמיתי. כזה שנעשה על ידי אנשים אמיתיים עבור אנשים אמיתיים יותר מהם ולא בעבור סיפוק קהל יעד חסר סיפוק. טאליב, איש עם קול קטן שיורה מילים גדולות ומדויקות, מחפש מי ינענע אותו כבר די הרבה זמן. שלוש שנים ליתר דיוק. שנים אשר במהלכן נזרק מדחי לדחי, או באמריקנית, מלייבל ללייבל. יא חביבי, אחד מבניה הטובים של ברוקלין ואמן אשר בכל קנה מידה אפשרי חייב היה להביא כבר את המכה בצד הערכה אומנותית גדולה, מסיים זה זמן מה כל מרוץ במקום האחרון.

מתסכל? חופשי. מעצבן ולא מתגמל? לגמרי. החומרים מהם עשויים שירים טובים? הו, כן. וטאליב קוואלי, לא נעים להגיד, לא עשה שירים טובים כבר די הרבה זמן. לפחות לא כאלו שהופיעו באלבומים שלו. "The Beautiful Struggle", אלבומו הרשמי האחרון, שעוד הספיק לצאת ב"רוקוס" שנייה לפני סגירת הבאסטה, היה טראומה קשה להתאושש ממנה. אלבום שהיה אחד מהגרועים והמאכזבים שעשה כראפר, אך נותר אירוע מחולל בהתנהלותו של מי שעד עתה התנהל בלי להתנהל. ובניגוד לישראל, בארה"ב קשה לעבוד ככה. אלא אם כן אתה הולך כמו גדול על כל הקופה ומתחיל לשבור כמה חוקים בדרך. או באמריקנית, מקים לייבל ומתפלל שמישהו מהגדולים יפיץ אותך.

השנה האחרונה מצאה את טאליב בפוזה שונה - לא עוד מר נחמד; לא עוד ראפר אינטלקטואל שניהל בעברו חנות ספרים בברוקלין, אלא איש עסקים עם שאיפות לשחק אותה מנכ"ל בלייבל החדש "בלאקסמית'". אה כן, על הדרך, הוא גם חזר לעשות מוזיקה טובה. האיש שג'יי-זי חולה לו על התחת ודייב שאפאל תמיד ישמח להתחיל לו אלבומים חדשים בחיקויים, הוציא השנה בנזונה של מיקסטייפ בשם "Right About Now", חזר להופיע בקטנה עם מוס דף, שותפו לפשע הכוכב השחור והשחיז ושייף כל שורה שהוציא מהפה בשיתופי הפעולה שעדיין זרמו בכיוון. בין לבין, הזכיר מאיזה חומר קורץ, כשהתארח בשלושה שירים באלבום האחרון של הי-טק, עוד שותף לשעבר הפעם מ-Reflection Eternal. שלושה שירים אשר החסירו פעימה מהלב והזכירו למה עדיין מצפים מאנשים כמו טאליב לעשות את מה שהם יודעים. היפ-הופ אמיתי.

כנראה שטאליב חייב מולו כוח יצירתי מספיק מוצק והומוגני, כדי להוציא ממנו החוצה את הווייב הברוקלינאי. היי-טק היה היחידי עד עתה שהצליח לעשות זאת. מאז שנפרדו דרכיהם, טאליב עדין לא מצא את הבנאדם שלו. וזה לא שהוא לא ניסה. אבל בחיאת, לקנות ביט מקנייה ווסט גם גאידמק יכול. ואז הגיע מאדליב. והוא בא טוב כמו מעיל נורת'-פייס בחורף ניו יורקי. האיש מהמרתף לא רק שעונה באופן מושלם לצרכיו, אלא מוסיף עוד מימד סטלני שאף פעם לא מזיק לעילוי נשמתם של אנשים רציניים כמו קוואלי.

"Liberation", בצוק העיתים, הוא קודם כל אלבום חינמי; משהו טוב שמקבלים בחינם באינטרנט. אך לפני שהגבות מתרוממות בהבעת ציניות מקומית באווירת "אם זה בחינם אז זה בטח חרא", בואו נרגיע. מדובר באלבום הטוב ביותר של טאליב מאז "איטרנל". כמעט עשור בביז וטאליב סוף-סוף פורע את השטרות ומוציא אלבום ראוי למידותיו. חינם או לא, "Liberation" קודם כל מחזיר את הכבוד לדו-שיח, שקצת נשכח בהמולת השנים האחרונות, בין שני אנשים: מפיק ואמ.סי. שניים שעובדים ביחד על אלבום שלם ולא משחררים להיט בודד בתוך אסופת שירים מקרית. תהליך עבודה זה, שעמד בבסיסו של ההיפ-הופ (אריק בי וראקים, גורו ופרימו, סנופ ודרה ואפילו בסי-לו ודיינג'רמאוס) הפך לאסכולה אנכרוניסטית עם כניסתם של המפיקים הכוכבים, שהעדיפו לחתוך ולמכור כמה שיותר ביטים לכמה שיותר אנשים על חשבון הסיכוי לרגש באמת קומץ של אנשים. בשביל זה אתה חייב להיות פאנאט כמו ג'יידי, מטורף כמו דיינג'ר מאוס או האבא של כל הסטלנים כמו מאדליב. טאליב, אחד שתמיד נתן עבודה לשם שמיים ולא למען מנעמי החיים הארעיים, בחר בווילון הנכון.

"ליבריישן" החל משמו הקולע, הוא אלבום חף מלחצים ועמוס במסרים מפותלים. הן בצלילים ובטח במילים. חלקם חיוביים, חלקם מתקוממים. כולם באים מהלב והנשמה. אני מניח שאישיותו הצבעונית והמעורפלת של המפיק המוזיקלי על שלל צמחיו הריחניים עזרה במשהו לווייב. כי יש כאן, לפני השירים הממש טובים, ווייב. ווייב של אלבום. אולד סקול וייב של אנשים שאוהבים לעשות מוזיקה יחד מבלי להיכנע ללחצים מאותם ערלי לב בחליפות שעבורם ווייב היא רק מילת באזז, אחת מני רבות שנזרקות, חפות ממשמעות, לחלל חדרי הישיבות.

9 שירים, חצי שעה וקצת של מוזיקה כמו שמאדליב – חתול אנדרגראונד הזייתי - יודע להביא - דרך פ'אנק מסטול מהתחת, רגאיי בקטנה וכמובן כינורות הבלקאספלוטיישן וכל הג'אז הזה, שהוא מכניס פנימה. הסינגל הראשון, "Over The Counter", מצליח אפילו לתקשר עם כמה מהליברליות שברחבות הריקודים וככזה בולט לטובה לנוכח האווירה המאוד ביתית ונעימה, שהאלבום משרה סביבו. מספר השירים המצומצם הוא בערך הדבר הרע היחידי שניתן להגיד על ההרפתקה המשותפת של השניים. הקול של טאליב, כל שכן הדברים שהוא אומר, יושבים פצצות על הביטים האלו של מאדליב, שחרף ריבוי האלמנטים בהם, תמיד משאיר מקום לראפר. החל מהפתיחה, "The Show", שמזניקה את האלבום אל עבר המקומות אליהם הוא כיוון מלכתחילה – כנות, אמת ויצירתיות - ועד אחרון הצלילים של "What Can I Do", טאליב פוגע מבלי להישמע פגוע, למרות שיש לו את כל הסיבות שבעולם. הפעם, יחד עם מאדליב הוא נותן יופי של סיבה, קצרצרה אמנם, להמשיך ולהאמין בו בטווח הארוך. ועוד בחינם.

Talib Kweli & Madlib – Liberation