אקו"ם לתחייה

תרבות הלייבלים הישראלית מתנהלת, מעצם היותה קשורה בחבל הטבור ל"תעשייה" הישראלית, ע"פ חוקים שגם אבינו שבשמיים לא תמיד מבין. הניסיון לחפש הקשר (תרבותי-דתי-לאומי-מגדרי, משהו) כלשהו בתוך התארגנויות עצמאיות במוזיקה הישראלית, נידון לכישלון מהדהד בגלל הצורך לשים הכל בפיתה, כשלאף אחד אין סבלנות לראות ולבדוק את יכולת ההשתלבות של המרכיבים יחדיו. "התו השמיני" היא דוגמא מצוינת לכוונות מעולות עם הברקות, לצד התמכרות היפראקטיבית לדמואים מקושקשים. אודיו קולאז' של יורם אליקים (שכבר נכווה עם Fact זצ"ל) נפלה לבור הקסום של חברות התקליטים הגדולות, ובכלל בתי הקברות מלאים ביוזמות איכותיות, שחנקו את עצמן מכיוון שלא ידעו לעצור ולהגביל את הרפרטואר.

כנראה שצריך אשר ביטנסקי בשביל להדגים איך עושים זאת נכון. יכול להיות שרק אחרי עשרות שנים של שחייה עם ונגד הזרם (כוורת מצד אחד, הקליק מצד שני) בתעשיית האמרגנות וההפקה המקומית ניתן לזקק את הנוסחה המתאימה להפקה של המונח החמקמק "לייבל". "לייבל'ה", הבייבי של ביטנסקי בשלוש השנים האחרונות, הוא כנראה התרגום המדויק ביותר לעברית של המונח: כל האומנים של "לייבל'ה" נושאים על גבם את התווית הגנטית, המאפיינת את הרוח של ספינת האם. ומהי אותה רוח? מהו החוט המקשר בין תהילת האינדי של איזבו (יש לומר מהיום במבטא צרפתי), יקירת גלגל"צ דין-דין אביב, סוכנת המצ"ח דנה-שמש-עדיני-פרוסט ואמן כלי ההקשה זהר פרסקו?

בבסיסה, המוזיקה הישראלית יוצאת משתי נקודות הנחה קוטביות: או שהיא מאוהבת במקום ממנו היא מגיעה ומקשיבה לשלום חנוך סביב המדורה, או שהיא שונאת את עצמה ולא מבינה שקצת קשה להיפטר מהמבטא. עם הזמן והפלייליסט, שני הצדדים התרחקו אחד מהשני והפכו ליריבים מרים ברוח אוהדי כדורגל, עם גיטרות במקום רימוני עשן. כולם מסתגרים בבתי זכוכית וזורקים אבנים, ואחר כך מתפלאים שהם קופאים בחורף (חברות תקליטים קורסות, אומני אינדי מתדלקים בסונול).

"לייבל'ה" הוא המקום הכמעט-יחיד, שמנסה לגבש קווי יסוד שיגשר על הפערים העמוקים הללו. ב"לייבל'ה" מסרבים לתייג את עצמם אוטומטית לאחד הצדדים במלחמות המדומות של האינדי והמיינסטרים, והתוצאה היא צומת עמוס מבקרים שלא מזהים אחד את השני אחרי שנים של התכתשות. ביטנסקי אסף את האומנים שינפצו כמה שיותר מיתוסים עם כמה שיותר שירים טובים: כך איזבו לא חייבים לשיר בעברית כדי להישאר קליטים ומפוצצי הופעות. מאותה סיבה דין-דין אביב יכולה להיטחן עד דק ברדיו ועדיין להישאר זמרת מצוינת עם איכויות קלאסיות, שנדמה ונעלמו במחי הקמת אימפריית המסיקות. ההבדל קיים גם בין הבנות נחמה הנפלאות בסול-גוספל הנוצרי והחזן אודי שפילמן.

כולם נפגשים ב"לייבל'ה" בגלל שהם לא מוכנים להימלט מהישראליות ובעיקר מהמזרח תיכוניות שלהם, אבל לא מוכנים להישאר שבויים שלה. כולם מבינים שהרדיו הישראלי הוא ממזר בוגדני, שמקים ומפיל אותך כמו בובה, אבל מבינים שהוא עדיין מכשיר לגיטימי ומוביל בדעת הקהל. הצליל האתני-מערבי-מזרח תיכוני של "לייבל'ה" הוא הוצאה לפועל של הזהות המגובשת של אומניה, שמוכיח שכשאתה מספיק בטוח בעצמך אתה מסוגל להגיע לפריים טיים (אביב),ל"השיר שלנו" (דנה עדיני) או סתם לפריז (איזבו).

לייבל'ה חוגגת שלוש שנים של פעילות שלוקחת את הזמן שלה, באיטיות ובאיכותיות שמתעקשת לשמור על המושג שהכי קל לצחוק עליו בארץ: "אג'נדה". אני רק מקווה שמה ששועל כמו ביטנסקי הספיק כבר לשכוח, אחרים יצליחו ללמוד.

פסטיבל ליילבל'ה יתקיים בלבונטין 7 בת"א, בתאריכים 05/02/07-07/07/07 ויכלול הופעות של אומני הלייבל וחברים. לכו להזיע.