רק רשת

המציאות הישראלית הרגילה אותנו לרוץ אחרי כל מה שקורה בעולם עם הלשון בחוץ. בין אם מדובר בכדורגל, קולנוע או פוליטיקה מקומית, הישראליות רואה לכולם בעיקר את הגב. במוזיקה הישראלית התופעה מחמירה, החל מהתנהלות של חברת התקליטים ועד לקיבעון ההשפעות של הסבנטיז וכוורת.

תופעה יחסית חדשה, שמשלבת תכנים מוזיקליים ישראליים באינטרנט, מצביעה על מגמות אחרות: תרבות אתרי My Space ו-Youtube, שהפכו את השגת הצלילים והקליפים לקלילות כמו נעילת ערדליים, מתורגמות לעברית שמכוונת היטב לעבר הקהל הישראלי ומעלה כמה שאלות על המקום שבו פלאפונים, אינטרנט ואומני שוליים נפגשים ומנסים לחיות בשקט, מבלי לתעתק את השם שלהם לאנגלית מעוברתת. הקיום של המוזיקה הישראלית באתרי תוכן עבריים מחדיר, מחד, איזשהו רענון לתעשייה שרק מנסה לשרוד, ומאידך בוחן מחדש את הגבולות בין מיינסטרים ושוליים, קפיטליזם ואנטי-צרכנות.

גבע קרא עוז, מבקר מוזיקה לשעבר וסמנכ"ל תוכן בחברת לוגיה לבית סלקום בהווה, אחראי על האתר "Heep", שמכנה עצמו "אתר הקליפים והתמונות של ישראל". מעבר לאפשרויות להעלאת תוכן גולשים, אחת ממטרות האתר היא "ליצור קהילה של מוזיקאים בתוך המוזיקה", לדברי קרא-עוז. "אנחנו מסייעים למוזיקאים", אומר קרא-עוז, "כי בארץ בסופו של דבר אין מדיום קליפים אמיתי, למרות ערוץ מוזיקה 24. אינטרנט הוא הכלי המוזיקלי המושלם, והוא גם כלי הפצה מטורף, והמיי ספייס הראה גם למוזיקאים שזה עובד".

אם כך, מדוע בעידן המיי ספייס צריך אתרים כאלו בעברית?

"הקהל בארץ צורך, במספרים משמעותיים, דברים בעברית. המאסה הגדולה והעצומה קוראת תוכן בעברית וגם הלהקות שמכוונת רק לחו"ל, רוצות למלא את הבארבי ואת לבונטין. אין מצב שקליפ ישראלי במיי ספייס יגיע ל-500 אלף צופים, וגם להקות מצליחות באירופה כמו אורפנד לנד, שמוכרת פי 2.5 מאביב גפן, הבסיס שלה הוא בארץ. האינטרנט הוא מקום ביטוי שלא היה כדוגמתו והאומנים הישראלים מבינים את זה".

לעומת סלוגן הכוכב הסלולארי הבולט של אתר Heep, מי שנותר עצמאי לבינתיים הוא Unreleased - מוצר אינדי טכנולוגי, שמציע שירותים מוזיקליים בעלי מאפיינים קהילתיים - שהניקיון שלו מסמלים מסחריים בולט בעולם של תוכן שיווקי. אדיר לומברוזיו, איש מחשבים שכיר לשעבר והיום בעל חברה לליווי חברות טכנולוגיות, פשוט הרגיש "קרוב למוזיקה", ולכן פתח את האתר (יחד עם שותפו אייל בן ארי), המשמש כאתר אחסון למוזיקה נטולת הפקה או הפצה, אשר האומנים החברים בה יכולים להתקשר ביניהם דרך הודעות בין דפי האומן שלהם. "בשנים האחרונות יצא לי לשמוע המון יצירות של אמנים איכותיים שלרוב נשארת במגירות." הוא מספר. "זה נתן לי את הרעיון הראשוני, כי אין במה בארץ שנותנת לצאת החוצה.

Unreleased, שהייחוד שלה הוא תחנת הרדיו בעמוד הבית של האתר, משמיעה לכולם את המוזיקה, חושפת את האמן תוך כדי השמיעה וגם מביאה התקשרות של מפיקים שמחפשים אומנים. התנאי היחיד שלנו הוא שזכויות ההשמעה לא נקנו על ידי אף אחד, כי אנחנו לא רוצים לגרום לאמן לעבור על החוק". האתר קיים כחודש בלבד, ועל-פי אמברוזיו "מאות קטעים מועלים בכל יום, ועשרות אומנים מצטרפים, וזה ללא שיווק ופרסום. ההיענות של מפיקים וגורמים ידועים בתחום, היא הרבה מעבר למה שציפינו".


חלק חשוב מפוטנציאל התפוצה הידוע של האינטרנט, נמצא באופציות הכספיות המפתות, אשר טמונות בו למכביר. האם אתרי תוכן המשקיעים דווקא במוזיקאים לא ידועים יכולים להישאר חופשיים על אף החסות והסמל התאגידי? האם לאלבומי הרוק העתידיים יוצמד הכוכב הסגול? קרא עוז בטוח שכן: "תעשיית המוזיקה היא משהו שתמיד עמד מאחוריו כסף. תמיד יש חברות גדולות מאחורה, ובחברות הסלולאריות האומנים מרוויחים לפחות הרבה כסף. אף אחד לא ישקר, חברה רוצה קודם כל לעשות כסף, אבל בחיים לא התערבתי במה שאמן עושה". לומברוזיו לעומת זאת, יותר סקפטי: "אני רוצה קודם כל לקדם אומנים, ולייצר קהילה, ולכן אין שיווק ולינקים, כי הכל למען קידום האמנים. יכול להיות שבעתיד יהיה שיתוף פעולה, כי בסופו של דבר להכל יש מחיר, אבל כרגע אנחנו נדחה אותם".

על אף חילוקי הדעות בנושא הפרסום (וגם בנושאים אחרים, דוגמת איכות הסאונד באתר Heep לפי לומברוזיו מצד אחד, והיותו של Unreleased אתר נישה שלא יכול לפנות לקהל רחב, לפי קרא-עוז), שניהם מסכימים שאתרי תוכן מוזיקליים בעברית הם העתיד. אבל בתוך כל השיח הטכנולוגי-פילוסופי הזה, נשכח צד נוסף בעניין, והוא האומנים כמובן. תומר יוסף, בעל בלוג ווידאו באתר heep, הוא סוג של סנונית ססגונית, שמנסה למצוא את עצמה בתוך כל זה: "צריך ללכת עם זה איכשהו", אומר יוסף, "אבל עוד לא מצאו איך בדיוק. אני לא מרגיש שזה מסחרי בכלל, כל עוד לא מתערבים במה שאני עושה והגוף נותן לי את החופש, אבל אני לא אוציא תקליט בחסות סלקום. הויז'ן הוא שזה פשוט יהיה פייר, שגם אנחנו נקבל תגמול".