איפה הן הבחורות ההן, עם הקוקו

עכשיו, כשהפריק-פולק פחות או יותר מת, אפשר לבחון את הסצנה הקטנטנה הזו בעיניים מפוכחות ולפוצץ את הבועה: מה שיישאר איתנו, בגדול, הם לא מעט רגעים מרגשים של דבנדרה בנהארט, יצירות המופת של ג'ואנה ניוסם ושני האלבומים הראשונים של קוקורוזי. חוץ מזה יש שיר מעולה פה, לחן מרגש שם, אבל לא יותר מדי דברים אחרים להיאחז בהם.

קוקורוזי תמיד היו יותר מעוד סתם הרכב פריק-פולק. הן אולי עירבבו טיפה אלקטרוניקה בין כל האקוסטיקה שלהן, ושילבו איזה ראפר צרפתי בין שלל רעשי הצעצועים, אך בעיקר היו מדהימות באופן שמתעלה על כל ז'אנר והגדרה - אם לא אהבת אותן כנראה שאין לך לב, חסרה לך לפחות אוזן אחת, נשבר לך עמוד השדרה או שאתה סתם מישהו שצריך להרחיק מהחברה מסיבה כלשהי.

הכימיה המופלאה שקיימת בין האחיות קאסידי ידועה כבר, אך הסיבה העיקרית למוזיקה המוצלחת שלהן נובעת מהחוש שלהן למלודיה והדרך שבה הן הפכו כל הקלטה ביתית ומינימליסטית לשיר הכי מרשים ומהפנט. סיבה משנית היא העושר המוזיקלי, שנוצר בזכות העובדה שהן גדלו במקומות אחרים לגמרי ונחשפו לתרבויות שונות - סיארה באה מעולם של מוזיקה קלאסית, באלט ולימודי אופרה. ביאנקה היא הבת המגניבה של השכן, וזו שהוסיפה את הקולות החמודים א-לה ביורק ואת גישת הנון-שלנטיות. אם תהיתם, לשפם שהן נוהגות לצייר על עצמן בצילומים אין שום קשר לאיכויות שלהן. הוא אפילו קצת מעצבן.

אלבום הבכורה המבריק של קוקורוזי, "La Maison de Mon Rêve", יצא ב-2004 והציג משהו שונה ומיוחד. שנה אחר כך הגיע "Noah's Ark" ששיחק פחות או יותר על אותו השטיק, רק עם הרבה יותר אורחים (דבנדרה בנהארט, דיאן קלאק, אנטוני ועוד). גם התוצר הנ"ל היה משובח למדי, ועד היום לא ברור לי מה האלבום האהוב עליי מבין השניים - זה שיש בו את מוטיב ההפתעה או זה שמכיל את "Tekno Love Song".

בימים אלו חוזרות האחיות עם אלבומן השלישי, "The Adventures of Ghosthorse and Stillborn", ונראה שהן מודעות למתרחש בעולם-פוסט-הפריק-פולק שאליו נולד האלבום. הן ויתרו על הביתיות, לקחו מפיק, זרקו הצהרות על כך שמדובר באלבום עם אווירה מועדונית (אבל נו, באמת), ואפילו הקליטו מספר שירי-צחוקים שכאלו. זה לא שהן ויתרו על האווירה הפולקית-עדינה של פעם - חלק גדול מהשירים החדשים יכלו להשתלב בקלות באלבומים הקודמים, אך בניגוד לעבר, לא מדובר ביצירה אחידה ויציבה, אלא במשהו מגוון יותר, מבולגן יותר, ולא כולם יאהבו את כולו.

ההפתעה הגדולה ביותר מתרחשת בקטע הראשון - "Rainbowarriors" הוא אשכרה בן זונה של שיר היפ-הופ. יש בו ביט, סקרצ'ינג ומה לא. בנוסף, הוא מלווה באג'נדה מלאה שכתובה באתר של הלייבל שלהן, Touch & Go: "לוחמי הקשת נמצאים במסע צלב כנגד אמריקה-נקייה מסמים, שבה נבחרי הציבור הם טראנס-סקסואלים והמנהיגים הדתיים הם אוונגליסטים שמדברים בלשון ששמחה מהליבה" (בתרגום חופשי). וגם: "לוחמי הקשת חיים לפי המיתוס של הגיבור, לוחמי הקשת הם לא מישהו שכדאי להתעסק איתו".

"Promise" ממשיך להבהיר לנו שקוקרוזי ומוזיקה שחורה דווקא הולכים טוב ביחד - סימפול אלקטרוני, מקצב איטי שיצא מהשכונה, וסגנון שירה שמזכיר את אריקה באדו, בגרסת הטבע כמובן. אווירת השיגועים מגיעה לשיא בשיר "Japan" (שיכול ממש לחרפן). יש בו השפעות כבדות של רגאי, שירה משותפת ומטופשת בפזמון, וגם את השורה "כולם רוצים ללכת לעירק / אך ברגע שהם הולכים / הם לא חוזרים" שנאמרת בחיוך ובאמת מצליחה לשעשע.

האווירה המכשפת שסיארה בנתה בהרכב הצדדי שלה Metallic Falcons נמצאת בשירים כמו "Black Poppies" ו- "Miracle" (שבו אנטוני קפץ לבקר. שוב). וברגעים שבהם הן חוזרות לפעם קשה שלא להתאהב בהן מחדש - כמו למשל ב-"Werewolf", שמתחיל בדיבור של מישהי שנשמעת כמו הסבתא של הפיירי פרנסס ויכול בהחלט להיחשב כשיר הטוב באלבום, ביחד עם "Animals", שאחרי שמאזינים לו, חייבים לדחוף למערכת גם את "The Animals Are Among Us", הכאילו-להיט של כוכבי האינדי העוליםMary and the Baby Cheeses המקומיים.

בהחלט יש כאן עוד שירים יפים וקשה לי עם אנשים שאומרים שהאלבום הזה כבר לא עושה להם את זה. נכון, הניסיונות שלהן מרחיקים אותן מהדברים שהן עושות הכי טוב, ואת הדברים שהן עושות הכי טוב הן כבר עשו בעבר. אבל עדיין, המשחקים שלהן נשמעים פיצוץ (חוץ מאולי ב"ג'אפן"), וזה בהחלט הגיוני שהן ישתנו ויתפתחו וביצירה הבאה הן כבר עלולות להיות שונות לגמרי. הן עושות לנו את המעבר בהדרגה, וזה נחמד מצידן, אז שאנשים יפסיקו להתבכיין. גם אם השניים הקודמים היו מופתיים, והחדש קצת פחות שלם, עדיין מדובר ביופי של אלבום. אולי אפילו קצת יותר מזה.

Cocorosie - "The Adventures of Ghosthorse and Stillborn"