אתה לא יותר מכלב ציד

.












.

"Elvis was a hero to most but he never meant shit to me" (פאבליק אנמי, "Fight the Power")

לא פשוט לבוא ולומר "המלך הוא עירום". הרבה יותר מסובך להכריז שהמלך הוא גזען. את השיעורים שלו בהיסטוריה הקפיד צ'אק די להכין: הקריאה שלו את ההיררכיה התרבותית האמריקאית והיכולת להטיח את התובנות הללו לתוך הקרביים שלה עצמה, היו בדיוק הפרמטר שהיה חסר בכדי להוציא אותה מהאיזון הכוזב ששרתה בו בתקופת שלטון רייגן-בוש.

קצת לפני ששאג ש"רוב הגיבורים שלי לא מופיעים על בולים", הוא הספיק לומר "אל תשפטו את פרחאן עד שתשמעו את הבן אדם" ולזעזע את טיפר גור וועדות הצנזורה. הבעיה היא שלצדד בכומר לואיס פרחאן ומצעדי הכוח השחור מלאי האמירות האנטישמיות שלו זה דבר אחד; לעלוב באלביס פרסלי זו כבר הכרזת מלחמה תרבותית. ובכן, זה בדיוק מה שצ'אק די רצה. השנאה שלו לאלביס, שגדל במשפחה דרומית טיפוסית מממפיס, לא נבעה רק מהחשד כי המלך סלד משחורים, אלא בעיקר מכיוון שאלביס היה בעיניו חוליה נוספת בשרשרת הלבנה שמנצלת את המשאבים השחורים ועושה הון – הפעם תרבותי - על חשבונה.

בדומה לקולוניאליזם ששעבד את אוצרות הטבע של אפריקה והפך יבשת שלמה לספקית עבדים, כך גם אלביס לקח את המורשת השחורה של הרוקנ'רול והלבין אותה. למוזיקה שהמציאו בלוזיסטים קשי יום, קרל פרקינס (הלבן אך הלא מספיק פרזנטטיבי) וצ'אק בארי, הדביקו פרצוף לבן יפה ואגן שלא מפסיק לזוז, וגזרו את הקופון. בואו נגיד שליטל ריצ'ארד לא יכול היה להרשות לעצמו לגור בגרייסלנד. טענה דומה נשמעה בשנים האחרונות גם על ידי מפיק ההאוס מודימן כלפי מובי, שסימפל שירי עם שחורים ויצר מהם פסקולים נוצצים לפרסומות.

"Fight the Power", אחד המניפסטים המוזיקליים-מילוליים החזקים ביותר שייצר ההיפ-הופ, יצא לראשונה בפסקול של "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי, עוד יצירה שטלטלה את ההיררכיות ובדומה לפאבליק אנמי הציבה סדר יום תרבותי שחור, זועם ובלתי מתנצל. בפה של צ'אק די אלביס לא היה מטרה, הוא היה כלי כדי לומר "אני שחור וגאה ולא שם זין על הסמלים שלכם".

בסצינה שהושמטה מ"ספרות זולה", שואלת מיה וואלס את וינסנט ווגה האם הוא טיפוס של הביטלס, או טיפוס של אלביס. "טיפוס של אלביס יכול לאהוב את הביטלס, וטיפוס של הביטלס יכול לאהוב את אלביס" היא מתגרה בו, "אבל בסופו של דבר, או שאתה כזה, או שאתה כזה". מיותר לציין ווגה הוא טיפוס אלביסי.

לקוונטין טרנטינו היתה אובססיה עם אלביס. הוא סימן בעיניו את כל מה שקולי. במונולוג הפתיחה של "רומן על אמת", אומרת זונה זקנה בבר לקלרנס וורלי (כריסטיאן סלייטר): "הייתי מזיינת את אלביס. לא עכשיו כשהוא גופה, אלא את אלביס הצעיר"; לאורך כל הסרט מסתובב קלרנס עם משקפי הווגאס של המלך (היה לי פעם זוג כזה); אבל השיא מגיע כאשר מתברר שבדומה להמפרי בוגארט ב"שחק אותה סם", שמתפקד כיועץ הסתרים של וודי אלן, אלביס (שמגולם בגרסתו הגלאמית על ידי ואל קילמר) הוא המצפון של קלרנס. "אני אוהב אותך קלרנס" הוא אומר לו בסיום כל פגישה ביניהם. "תמיד אהבתי, תמיד אוהב". אם אלביס הוא שיא הקוליות, הרי שקוונטין בסך הכל מחפש את חותם ההכשר שלו, גם אם הוא מתגלה לו רק בתאי שירותים.

אלביס הציב סטנדרטים חדשים של גבריות. למעשה, הדימוי שלו הולך יד ביד כל מה שלמדנו, כגברים, להכיר, לנסות לפענח ולשאוף אליו. גם ניל טננט וכריס לואו חשבו ככה. הם פשוט הבינו את אלביס אחרת. הם הבינו אותו כאוחצ'ה. "Always on My mind" הוא אחד השירים הכי שרמנטיים וגבריים של אלביס. הוא שיר אהבה שאומר, אם לנסח זאת במילותיו של אביב גפן: "אל תדאגי, אני חושב עליך, אבל שוכב עם כולן". פט שופ בויז לקחו את הנמשל הזה למקומות הומואים-הדוניסטיים, והפכו את "Always on My Mind" לחגיגה מואצת של היי-אנרג'י. בעיני הפט שופ בויז אלביס הוא לא מלך; הוא מלכה.

סיילר חושב שאלביס מסמל את כל מה שרומנטי בעולם. שיר של אלביס הוא ישיר רק לבחורה שהוא באמת אוהב. רק לזו שתהיה אשתו לחיים. לולה מתחננת בפניו שכבר ישיר לה, אבל גם אחרי שהיא אומרת לו שהיא "חמה יותר מכביש אספלט בג'ורג'יה" הוא לא משתכנע.

ב"לב פראי" הפך דייוויד לינץ' את אלביס לשחקן משנה. אין לו אולי זמן מסך, אבל ברוחו הוא נמצא בפריים במשך כל הסרט. בסופו של דבר סיילר מתרצה ושר ללולה שיר אהבה של אלביס. חבל שהמחווה הזו עלתה לנו בביצוע של ניקולאס קייג' ל"Love Me Tender".

מבחינתי אלביס הוא זמר של שיר אחד. ההורים שלי ממילא העדיפו את קליף ריצ'ארד. תשכחו את כל מה שחשבתם על אלביס – הצעיר, המבוגר, הרזה, השמן, הגזען, ההומו או הרומנטי. תשכחו מחליפות הניטים, השיער המשומן, הנשים, המזכרות, נהג המונית או לאס וגאס. תשכחו מהכל ותקשיבו לביצוע שלו ל"Fever", שידוע בעיקר כשיר של פגי וזכה גם לטבח אכזרי מאת מדונה ב"ארוטיקה".

אלביס ב"Fever" הוא חתול. רמת ההבנה שלו את הטקסט נוטף התשוקה היא עילאית, מה שמסביר את הקורולציה בינו, לבין העיבוד וההגשה. הוא לוחש מיילל, מתפתל, מפתה, מרמז ונוגס. מאחוריו יש רק קונטרבאס וכלי הקשה, שעוזרים לו לספר את סיפורי הזימה הקטנים על רומיאו ויוליה או קפטיין סמית' ופוקהונטאס והופכים אותו לנקודת רתיחה ממנה אין חזרה. מוזיקה לא יכולה לחרמן יותר מזה. רק כאן הבנתי למה קוראים לו המלך.