רגע עם דוד לי

ישנן שתי סיבות עיקריות שבגינן הייתי רוצה לחזור עשר שנים אחורה במהלך הראיון עם ג'יימס לאוול - הראשונה היא שזו היתה תקופה בה עדיין נהניתי לראיין מוזיקאים אנטיפתיים; השנייה היא שג'יימס לאוול היה עדיין רלבנטי. לא שאני בא ללכלך על הקריירה העכשווית של לאוול כדי ג'יי, או על האלבום השלישי והבאמת חמוד של אנקל – אולי האלבום הכי מגובש בקריירה של הפרויקט הדי מתקשקש הזה – אבל לפני עשור לאוול היה כל יכול, או ליתר דיוק קול-יכול – הוא המציא את ההייפ כמו שאנחנו מכירים אותו עם מו' וואקס, לייבל שהגדיר, לטוב ולרע, את הטרנדיות של הניינטיז; הוא הכיר לעולם את די ג'יי שאדו וחבורת קוואנום; הוא אסף בכפייתיות ממורביליה של "מלחמת הכוכבים"; והוא היה רק בן 23.

עשר שנים אחרי, נדמה שלאוול הוא כבר לא אותו מייצר טרנדים סדרתי. עם הזמן, אחרי שהכניס את שאדו לטראומה ומחסום יצירתי של חמש שנים, הסתכסך עם טים גולדסוורת'י רק כדי לראות אותו פורח ב-DFA וגנב לסייקונאוטס את הקרדיט על אלבום המיקס שהכינו למו' וואקס (עליו חתם בעצמו למרות שלא מיקסס אותו), הועם הזוהר מהילד והחלו ההתלכלכויות והדיבור שהכשרון האמיתי של לאוול הוא להיצמד לאנשים עם כשרון, רק כדי לראות איך הם הופכים לשונאים מושבעים שלו אחרי תהליך העבודה. זהו כמובן דיבור סרק לא פחות מיותר מתאריי הקוסמות והסופרלטיבים שיוחסו לו – האלבום השני של אנקל "Never Never Land" הכיל כמה שירים מצוינים; הרזידנסי של לאוול בפאבריק והסטים ששחרר הראו שיש לו עדיין את היכולת לדחוף אנדרגראונד למאסות עם יכולת נגישות ופרשנות אישית וכן, אף על פי כן ולמרות הכל, לאיש יש סטייל.

"אני כבר לא רואה את עצמי במתווה טרנדים" הוא אומר בטון מנומנם משהו. "היום זה קל מדי. הכל הפך לקל מדי. פעם היית צריך יותר כדי להיות באמת קול, או כדי להשפיע. לא היה פשוט להשיג את כל הקטעים וכל התקליטים. לא יכולת לעלות על הרשת ולהזמין את כל הבגדים שאתה רוצה באי-ביי. היום אני כבר לא מתעסק בדברים האלה כי אני לא חושב שאני יכול לתת את האינטרפרטציה האישית שלי כמו פעם, ובטח לא שהיא תשפיע כמו פעם. מצד שני זה גם לא מעניין אותי יותר. אתה יכול לקרוא לזה התבגרות, אבל אני מודה שיש בי גם מידה מסוימת של אנטגוניזם כלפי הקלות הבלתי נסבלת של ההייפ היום".

- אז אני מבין שאין לך בלוג

"עדיין לא. אולי כשלא יהיה לי מה לעשות".

-איך כאספן תקליטים אתה מתייחס לשינויים של המדיה הדיגיטאלית? זה כבר לא משהו שאפשר להתכחש אליו

"בדיוק. זה אולי פחות רומנטי, אבל זה די מדהים שאתה יכול להשיג היום קטעים נדירים באיכות מדהימה. אני מודה שאני מתגעגע לימים שבהם הייתי מחטט בארגזי תקליטים מאובקים, אבל זה בסופו של דבר לא יותר מפטישיזם שעדיף להיפטר ממנו. יש לי עדיין את כל התקליטים הישנים, אבל אני כבר פחות משתמש בהם. אני אתן לך דוגמה – יש לי עותק מקורי של "פנטזי גירל" של די ג'יי פייר (קטע אסיד האוס קלאסי - נ.ה) והסאונד שלו כבר פחות טוב. גם כי ניגנתי אותו הרבה והוא נשחק וגם כי ההדפסה לפני עשרים שנה היתה פחות טובה. זה קטע שמתנגן בכל סט שלי והיום אני מנגן אותו דיגיטאלית והוא נשמע פיצוץ."

לאוול, שיגיע לארץ ב-5.9 ביחד עם אנקל, כמופע החימום לניין אינץ' ניילז בגני התערוכה, החל בעקבות האלבום השלישי של אנקל, "War Stories", להופיע בצורה הכי מסורתית שיש – עם להקה על במה. הסיפור הזה מוזר לו קצת. "אני לא מגיע מהופעות". הוא מתוודה. "אני בי-בוי, שגדל על היפ-הופ, סאונדסיסטמים, שני פטיפונים ומיקסר. מבחינתי הראשונים שהצליחו לתרגם להופעה את המוזיקה שאהבתי ובצורה שלא תהיה פתטית, היו מאסיב אטאק. הם הראשונים שהשתמשו בפטיפון ככלי לגיטימי על הבמה."

- זה מזכיר לי ש-3D מתארח באלבום החדש שלכם. עדיין מרגש אותך לעבוד עם גיבורי עבר שלך?

"אתה לא יודע מה זה בשבילי הדברים האלה. "בלו ליינז" זו הסיבה שהתחלתי לאהוב מוזיקה. זו הסיבה שהקמתי לייבל ורציתי להיכנס לעסק המזוין הזה. התרגשתי כמו ילד"

- נשארו לך עוד גיבורים לעבוד איתם, או שסגרת את הווישליסט?

"אני רואה את עצמי כמי שמדי יום יש לו גיבורים חדשים. זה תמיד כיף לעבוד עם אנשים שאתה מעריך ומעריץ".

- איך חווית הרוקנ'רול שונה מלתקלט במועדון?

"בסופו של דבר זו חוויה הרבה יותר עוצמתית. אתה נמצא על הבמה עם חומרים שלך. מוזיקה שהיא שלך. נכון שבסטים שלי אני משתדל לתקלט בעיקר קטעים שלי ורמיקסים שלי, אבל זה משהו שונה"

- אז בתוך כל בי-בוי מתחבא רוקסטאר מתוסכל?

"לא הייתי אומר את זה בכזו נחרצות, אבל יש משהו באנרגיה על הבמה שאי אפשר להבין עד שלא נמצאים שם."

- דיברנו קודם על יתרונות וחסרונות של שינויים טכנולוגיים. הופעה של אנקל זה משהו שלא היה מתאפשר בלעדיהם, כמו גם בלי שבירת הקונבנציות של הופעת רוק במובן הקלאסי שלה.

"זה מוזר, כי בהקשר הזה בדיוק נראה לי שיהיו שינויים במבנה של אנקל כפי שהוא קיים כרגע. הרגעים הכי חזקים בהופעה שלנו הם דווקא לא אלו עם האורחים הנוצצים, אלא אלו שאנחנו מבצעים בעצמנו, ונראה לי שלשם נלך גם באלבום הבא. הכיוון יהיה הרבה יותר שירים שבאים מריצ'ארד (פייל, החצי השני של אנקל. נ.ה) וממני ופחות מג'וש הום או איאן בראון. כשאתה מבין עד כמה אתה נהנה מלהופיע ולעשות את הדברים שלך חי על הבמה ומבין שהסיכוי שתצליח להביא את האורחים שלך להופעה הוא אפסי, אתה גם חייב לשנות את הקונספט שלך."

- ראית הופעות של הרכבים כמו קולדקאט או גורילאז שמעלים גם הם את האורחים בווידאו?

"בוודאי. אצל הגורילאז השינוי הוא לא כזה משמעותי כי כל ההופעה היא מולטי-מדיומאלית וזה הקונספט של ההרכב. דיימון אלבראן יודע איך זה להופיע עם בלר והוא במודע לקח את המופע לכיוון הפוך לגמרי. קולדקאט עושים את הטריקים העיצוביים האלה במשך שנים. השפה העיצובית של נינג'ה טיון תמיד היתה מאוד מובחנת וברורה וגם שם יש משהו מאוד טבעי. האידיאל שלי הוא דווקא מופע כמו של ניין אינץ' ניילז. הם עושים את הדבר שלהם כבר הרבה זמן ואצלם החיבור בין הטכנולוגיה לאלמנטים החיים לא גורע, אלא רק מוסיף."

- יצא לך מעולה, אתה מחמם אותם בתל-אביב

"כן, יש לי עוד הרבה מה ללמוד."