פה גדול

18 שנה שהפה והטלפיים הם קודם כל מילים שמחוברות לחללית בשם קאסיו, וכדי להבין מה הם רוצים מחיינו, חובה קודם כל ללמוד את השפה המקומית ב"קליגרו". שפה זו, לפני הכל, נשמעת כמו דרישת כופר מסרט מתח: משפטי השירים גזורים מכל קצוות הישראליות, כשכל אות צבועה בגוון אחר, ואלו מנסים להרכיב מסר כלשהו.

אלא שלכאורה, לא ניתן להפיק מהטקסטים ב"קליגרו" שום משמעות מלבד הגיחוך והניהיליזם של הישראליות: אין בהם הבדל בין דמיון למציאות, בין סימפול של טקסטים אולטרה ציונים ("כלאחר יד" שמכיל שורות כמו "ימין ושמאל רק חול וחול") לגגים על מוזיקה מזרחית. כולם מתערבבים ביחד בעולם של גברון, פישוף ואוריון, עד שהמאזין מעדיף למסמר את עצמו לשרשרת פרומואים לנולד לרקוד, מאשר לנסות ולפענח את ההפוך-על-הפוך הטמון במשפט כמו "אל תגידי לי מחר, זה בכלל לא מאוחר".

ב"קליגרו", יותר מכל אלבום אחר של החבורה השש-שנתית, הפה והטלפיים רוצים לזכות בחוסר-תשומת-לב. הם מבקשים שתדביקו עליהם תווית של דופקי מוח, חסרי מטרה ומהות, שתראו בהם תמהונים נעדרי חוש קצב כמו אורגנית הקאסיו הכה-אהובה עליהם. כמובן שהאמת הפוכה לגמרי: כי מבעד לפאסון ולגימיקים מילוליים משעשעים (כמו בשיר "עירלאשלי", שהוא פרודיה על היוגורט "יופלה") – באלבום הנ"ל, הפה והטלפיים מנציחים סופית את היותם הרכב-על בתרבות הישראלית. אם נושאי המגבעת היו הניסיון האולטימטיבי לחבר מניפסט דוקר במשפטים סתומים, הפה והטלפיים פשוט וויתרו על המניפסט, אבל נשארו עם הדקירה.

זו לא הפעם הראשונה ש"הפה" הופכים כל פרה קדושה לסטייק וול דאן, אלא שב"קליגרו" נוסף ממד שלא היה קיים ביצירה שלהם עד היום: רגש (הערת העורך: ואיך אתה קורה ל"שיר סיום", "התחבטות" ו"סטארט-אפ" אם לא שירים מרגשים?). אמנם אין כאן שבירת דיסטנס, אבל אפשר לזהות את השניות המעטות בהן השריון הניהיליסטי נסדק, וירחם ה', מתגנבת אפילו אמירה רצינית: "המסקנה" למשל, אחד השירים האנטי-קפיטליסטים היפים (ובעצם היחידים) שנכתבו בישראל, כולו 16 מילים והגשה אדירה של פישוף, ממצה את הפאזה החדשה בקריירה של הפה והטלפיים. גם מוזיקלית "קליגרו" שונה במעט מאחיו, ומעצים את הפתגם הידוע "אין על הגיטרה של רם אוריון". צריך לציין גם את המלודיה המקסימה שעוטפת את "חרוסלמה", שנכתב על ידי ההרכב נוודי האוכף, ומעניקה לטקסט מימד גוספלי וכמובן הסינגל "זה" שכבר דובר כאן.

מ"כספיון בשמיים, אלכסון הוא אסון" ועד "אמאש'ך יותר קטנה מאמא'שלי / והחבר שלי ואמאש'ך במיטה", הפה והטלפיים שלחו את ההוויה המקומית למקום הראוי לה: לקליגרו, כפר קטן באפריקה, רחוק מהחשיבות העצמית של אוכלוסייה שבטוחה בהיותה מרכז העולם. הקלות המרשימה שבה "קליגרו" חותך והופך בבשר מזכירה לנו עד כמה 2007 הייתה שנה שבה המוזיקה הישראלית ניסתה להתרומם לגבהים איכותיים, אבל בסוף היא חייבת לחזור לנקודת האפס שהגדירה אותה בעת החדשה: לנושאי המגבעת של פישוף, לסרקזם של אסף גברון ולגיטרה של רם אוריון. בגרסת הכיסוי הציונית של "בלב אחד", הפה והטלפיים, כהרגלם, מזקקים את הרעב למבט אחר על חיינו היצירתיים כאן לתשע וחצי דקות מרתקות, שקובעות סופית: גם ב-2013, הם יהיו האלבום המצופה של השנה, אלא אם יקראו לו "הפה והטלפיים בטהראן".

הפה והטלפיים, "קליגרו", הפה הפקות.