שעתיים אחרי תום ההופעה של אביתר בנאי, אני לוקח את אלבום הבכורה שלו, רחוק מהאור ועמוק לתוך האוזניות. אני חושב על כך שהילד היפה, שמחייך מהעטיפה המטושטשת של אלבום הבכורה של אביתר בנאי נמוג למציאות אחרת: שיערו האפיר, ביטחונו העצמי הוכפל ושולש, הכיפה והזקן משלימים את המעגל שהחל בחוסר האמונה שבתוכו "כלום לא עצוב, הכל כרגיל" וכרגע נמצא בשקט של צדקת הדרך.
בשעתיים שלפני כן, בנאי הגיע לעוד מפגן כוח מהסוג אליו הוא רגיל בשלוש השנים האחרונות: לבונטין 7 מפוצץ ונראה כמו חלום רטוב של "צו פיוס"; שוב ערבוב האוכלוסיות, שכנראה רשום בלעדית על שם משפחת בנאי לדורותיה. הוא פותח עם שיר חדש, מלווה את עצמו בגיטרה בלבד וקשה להאמין לכמויות הכריזמה שעפות מהעיניים האלו, שמצד אחד הן שד רב עוצמה של מילים ותחושות ומאידך הן נאיביות טבעית, כזו שלעתים משחררת את הצחוק הגואל בין המורבידיות של השירים. אחר כך הוא ניגש לפסנתר, כלי הנגינה היחיד שמוציא ממנו את אותו מיץ מר של אלבום הבכורה. הוא בוחר לשיר את "משיב הרוח", ששר באלבום המוקדש לשירי מירון ח. איזקסון. מלבד היותו מסוג הטקסטים שגורמים לך לקחת עט ולהתחנן שתדע לעשות בו את שאיזקסון ידע, "משיב הרוח" הוא מין שיר מעבר של בנאי בין היומיומי לעליון. משם כל שיר חדש שביצע קרוב יותר אליו מלשירי "עומד על נייר" הנהדר, ובוודאי משירי "שיר טיול" ואלבום הבכורה.
צועק את השקט
בנאי משוחח עם הקהל דרך הגרון החד פעמי שלו, השירה הכי קרובה לטום יורק שהייתה בישראל, שממיסה את הרגליים העייפות לאובדן ההיגיון של "יש לי סיכוי". החידוש כאן הוא שבנאי למד לשחק עם הקול הזה בצבעים משתנים, בקצב מתחלף ובמבעים שחורגים מטווח הקליטה הממוצע של הרוק הישראלי. כשהוא מלווה באמיר צורף, אחד מהגיטריסטים היחידים בישראל שמבין שתפקידו הוא להתמסר לכישרון של הזמר ולא להאפיל עליו, בנאי הופך לסולן דורסני ביכולת שלו לפרק עכבות: פתאום ב"את שקט" הוא צועק את המילה "שקט" רחוק מהמיקרופון, ממשיך את הט' שבסופה.
ואז אתה מבין שאותו ילד שדהה מעטיפת אלבום הבכורה כבר לא קיים; העצב התחלף בשלווה. בנאי מרוכז בזמנים שבין לילה ליום, שם עולמו מתנהל עכשיו כפי שמספרים שיריו החדשים (שבשמיעה ראשונה, כרגיל, עושים רצון עז לחבק אותו, שיידבק משהו מהכישרון הזה). בנאי כמו מחלק את השירים האלו לקהל במתנה, נותן לו לשיר במקומו, משחק איתו בגרסאות אה-לה קייט נאש ל"כלום לא עצוב" והקהל סולח לו על הפספוסים הקטנים בסולמות ובצלילים, ולוויתור הזה יש סיבה: לשירים בהם אביתר בנאי עוצם עיניים, אף אחד לא יכול להתקרב. הוא יצעק יותר חזק מהקהל, הוא ידפוק על הפסנתר כדי שהסירנות יפסיקו לשכנע אותו שזה הזמן להירגע. בהדרן הוא קורע בידיים חשופות את העור עם "אבות ובנים" והקהל מסתכל על בנאי מבעד למה שנשאר לו מהריסים ולא יודע אם הוא באמת מסוגל לעוד מהדבר הזה.
אביתר בנאי הוא האמן המשפיע ביותר בדור הניינטיז של הרוק הישראלי לא בגלל שחזר בתשובה או כי התמחה בשירי אבל וחורבן: כי בלילה, אחרי הופעה לא מבריקה ולא מאכזבת, עדיין אפשר לקחת עטיפת אלבום שדהתה ולומר שגם אם הוא נבלע לעתים בחור השחור שבין לילה ליום, אביתר בנאי תמיד יידע לחזור בזמן ולהזכיר לך איך נשמע העולם מבעד לשירה של מלאך עם דם על כנפיים.
אביתר בנאי בהופעה, "לילה כיום יאיר", 17.8, לבונטין 7