אווירון

מיוזע, חם, צפוף, מתיש ומייסר. אין מה לומר, התור בקופות לפני ההופעה של אייר היה אחד הרגעים הכי דחוקים של הקיץ. כדרכם של אירועים שמצליחים לייצר סביבם אווירה אקסקלוסיבית ולא נגישה – והדיבור על שתי הופעות שנמכרו מראש הוא בדיוק כזה – גם ההופעה של אייר בהאנגר 11 במסגרת היינקן וייבס ייצרה תחושה של חוסר קוהרנטיות בין ההיצע האמנותי והמסחרי שלה, לבין שוויה האמיתי. כך קרה שבחורה צעירה למדי יצאה את התור – דמעות בעיניה! – והיא מייבבת בקול גדול "הצלחתי להשיג כרטיסים להופעה של אייר. אני לא מאמינה!". ואני, סלחו לי על הציניות, לא אומר שהבחורה לא אוהבת את "Virgin Suicides" או "Moon Safari"; אני בסך הכל שואל – "בובה, אם את כזו מעריצה, למה לא קנית כרטיסים לפני חודש?".

נדמה כי כל שיירי ההייפ שעוד נותרו סביב ביקורם הראשון של אייר בישראל, אחרי שנזנחו אחר כבוד בשל סמיכותו להופעתו של פול מקרטני, הסתכמו באותם תורים איומים בכניסה, שנמשכו דקות ארוכות גם אחרי שההופעה עצמה החלה. וזו לא שהיתה כזו הופעה גדולה שהצדיקה תורים שההפקה אינה מסוגלת להתמודד איתם (והיא לא היתה מסוגלת, רק כדי שנהיה כאן על אותו עמוד). אם לומר את האמת זו היתה הופעה ממנה רוב רובו של הקהל השתעמם, ועל כך יעידו הדיבורים האינסופיים והרחש הבלתי פוסק בקהל, שמנע כל סיכוי להיכנס לעומק.

דווקא הפחד הכי גדול – הסאונד הידוע לשמצה של האנגר 11 – נעלם כבר ברגע הראשון, כשהתברר שהמינימליזם האינסטרומנטאלי של ההופעה – קלידים, בס וגיטרה לסירוגין, ותופים – לא יכול לייצר את הכאוס הצורמני אליו הורגלנו בחלל. הבעיה כאן היתה אחרת לגמרי: היעדר אנרגיה מספקת שתעבור מן הבמה אל הקהל. אותו מינימליזם שמאפיינת את הטור הנוכחי של אייר, שיתרונו הוא העלות הנמוכה של ההופעה, הוא האלמנט שאפשר מלכתחילה את הגעתו של הצמד ארצה; מצד שני הוא גם זה שמנע מההופעה להפוך לספקטקל המצופה; ללא וידאו-ארט, תאורה או עושר מוזיקלי, נותרנו עם הופעה אנמית למדי, שהכילה ביצועים שנשמעו בעיקר כמו גרסאות מופשטות וריקות של שירים גדולים.

האבחנה הזו כמובן אינה גורפת. ברגעים בהם אייר נגנו את השירים המוקדמים והפחות מופקים שלהם (למשל "Le Soleil Est Près de Moi" או "Remember") , אלו שמבוססים בעיקר על גרוב ומתח בין הקלידים, הביט והבאס, אפשר היה לחוש את אותו סוד קסם חמקמק; להרגיש את הכישרון המלודי והריתמי שלהם בצורה הגולמית ביותר שלו; הרי אי אפשר באמת להישאר אטום למלודיות שהשניים האלה כותבים וצובטות חזק (הפסנתר ב"Highschool Lover", למשל) גם כשהן מנוגנות בטרנזיסטור במרכז קליטה. מרשימה במיוחד היתה העבודה שז'אן בנואה דנקל עשה בתוך קונכייה עשויה מוגים ישנים, האמונד, פנדר רוהדס פסנתר וסיקוונסר – כל נגיעה היתה תענוג של רגש, רכות וקצב פנימי - שהיתה פנומנאלית; אלא שגם היא וגם סט ליסט נטול רבב (פרט ל-"All I Need" שהושמט מבעיות מובנות לא פסחו כאן על שום להיט) לא יכלו להציל את ההופעה הזו מעצמה, שהיא מה שהיא: פורמט מינימליסטי שלא מתאים לאלפים, או לאקוסטיקה של האנגר 11 (מי שקנה כרטיס לזאפה היום, או ראה או אותם בטור קודם, הרוויח); ולא עזרו גם עיבודים שמשחזרים בדיוק רב מדי את המקור ולא משאירים מקום לדמיון, שהפכו את ההופעה הזו להחמצה, דווקא ברגעים שהיו אמורים להיות יותר אנרגטיים. שירים כמו "Alpha Beta Gaga", "Kelly Watch the Stars" או "סקסי בוי", פספסו את כל המימד החי שיכול היה להיות בהם; מנגד, שירים מאוחרים משני האלבומים האחרונים, שהופקו עם טונות של ניואנסים בתוכם, איבדו את המשמעות בביצועים העירומים.

ואז הגיע "Le Femme D'argnet" השיר האחרון מתוך "Moon Safari", שהיה גם השיר האחרון בהופעה והוכיח שההופעה יכולה היתה להיות אחרת. עם ביצוע אנרגטי, חי וארוך, בתוספת תאורה שלא ברור איפה היא הוחבאה קודם לכן, אייר הראו לנו איזה פוטנציאל אדיר היה כאן. לפתע, כאילו הגיח משומקום, היינו עדים לרגע בודד של מצוינות. בלי למרות ובלי אבל ובלי תירוצים. הוא היה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל הוא היה נפלא. וכן, הוא רק הפך את כל השעה ורבע שקדמו לו למאכזבות עוד יותר.