1. לפני שבכלל מתחילים לנתח את תוצאות מצעדי השנה של רשת ג' וגלגלצ, חשוב לומר שמדובר בשדה אחד של המוזיקה הישראלית, שלא מספק בהכרח תמונה מלאה. זכייתו של "דבש" במקום הראשון של גלגלצ ובמקום הרביעי ברשת ג' לא מעידה על כך שיותר אנשים הורידו אותו לטלפון הנייד שלהם מאת "כמה אהבה" של קובי פרץ למשל, שכלל לא דורג במצעד של גלגלצ. בכל הקשור להשפעות העידן הטכנולוגי, המצעדים השנתיים שפעם היו מדורת שבט, עילה לקרבות רחוב (ירדנה נגד עופרה) ותופעות ביזאר כמו אורי פיינמן כזמר השנה - פשוט לא רלוונטיים.
2. ובכל זאת, נדמה שהמצעדים השנתיים מספקים איזושהי אמירה על ההבדלים בין גלגלצ לרשת ג' והשפעתם על השיח הציבורי במוזיקה הישראלית; נראה ששני המצעדים אומרים משהו על קהל יעד ואפילו על אותה מילת קסם שמהלכת אימים על המוזיקה הישראלית פלייליסט. אפילו שנאמרו כמעט כל המילים האפשריות על ההבדלים בין "פור לה מיוזיק" ו"רק מוזיקה ישראלית", מצעדי ראש השנה תשס"ח מצליחים להפתיע ולנסח במדויק תיאוריות שהלכו והתגבשו להן מתחת לפני השטח וכעת הן המציאות, או כאמור לעיל לפחות חלק ממנה.
איפה הלכו ליותר חתונות?
3. מי שעיין בתגובות הראשוניות לתוצאות המצעד נתקל שוב ושוב באמירה כי "רשת ג' מחוברת לעם" ואילו גלגלצ נותרה סוג של מגדל שן המחובר בעיקר לטבור מכונת הטחינה האימתנית שלו. ואכן, לכאורה יש גרעין של אמת בדברים: "ריקוד רומנטי" המופלא של ישי לוי התברג למקום השני ברשת ג' לעומת המקום עשירי בגלגלצ; הבנות נחמה כיכבו במצעד גלגלצ בעוד ברשת ג' השיר כלל לא דורג וגולת הכותרת היא כמובן בשיר השנה: "דבש", שיר הלחשושים האולטימטיבי, לעומת "הוזה אותך מולי" המתפרץ של איל גולן. גם ביתר המצעד, דירוגי רשת ג' נוטים לצד הים תיכוני והפסבדו עממי לעומת גלגלצ עם כפיר אפשטיין ובועז בנאי בתוך ארבעים הגדולים. בדילוג קליל מעל האשמות שווא על גזענות וקיפוח, אפשר פשוט לומר שאנשי רשת ג' בילו ביותר חתונות, ואילו בגלגלצ ממש התבאסו שלא יצא השנה שיר של יוני בלוך. אלא שלמעשה, המצב שונה לחלוטין.
4. גלגלצ ורשת ג' הן תחנות מורכבות, הבנויות מתמהיל מסחרר של אינטרסים, כוח וכן, מעט מוזיקה. האחת שייכת לרשות השידור ואילו השניה כפופה לשר הביטחון. שתיהן לא נמצאות במצב האידיאלי בו אמור להימצא רדיו, כגורם מהנה מחד ומחנך מאידך. אלא שבעוד גלגלצ הלכה והעמיקה את שליטתה בתרבות ההאזנה למוזיקה ישראלית, מצעד תשס"ח מוכיח שרשת ג' הולכת ומתפוררת מנכסיה: היא איננה מובילה קו מוזיקלי, אלא נגררת אחרי מערבולות של טרנד ומגזריות מאולצת: המזרח תיכוניות שבה איננה מגיעה מאהבת הסגנון, או "חיבור אל העם", אלא מהיעדר יד מכוונת וקו מוזיקלי מובהק. מכאן, שהמשפט "רק מוזיקה ישראלית" לא רק שלא הידק אותה אל מול גלגלצ הדו-לשונית, הוא פיזר אותה ואף קרע אותה לגזרים. גלגלצ, לעומת זאת, שרדה את סדרת המהלומות על השיטה, הדרך וכו' וכו' והוכיחה שלמרות הכל, מדובר בתחנת רדיו אמיתית עם אופי וצבע, לטוב ולרע: הקו המוזיקלי המאפיין את המצעד שלה מעיד על פניה לקהל יעד צעיר ודינמי (עד כמה שהישראליות מרשה כמובן) והקהל מחזיר לו בהצבעה שהשאירה להיט כמו "אבא" של שלומי שבת מחוץ לעשרים הראשונים, פשוט כי הוא לא מספיק טוב.
אל תשכחו: זה אנחנו שמשלמים
5. גלגלצ היא לא תחנת רדיו טובה: אין בה עניין, הקו המוזיקלי שלה לא מנצל כראוי את הכוח העצום שלה בציבור ונוסחת קובלנץ תהיה חייבת להשתדרג בזמן כלשהו, עדיף לפני שיקום שר הביטחון האמיץ שיודה בטעות ההיסטורית ויוריד עליה את השאלטר. אבל מצעד תשס"ח מוכיח שדווקא האיבר המושמץ ביותר בו הוא גם זה שהופך אותו לרדיו המחובר באמת למכנה המשותף הרחב ביותר: שיטת הפליילסט, זו שהייתה עילה להצמדת מאבטחים לכל מדווח תנועה בן יומו, הביאה את התחנה הצבאית למקום של אפס טעויות (חוץ מלקרוא לרן דנקר ועילי בוטנר "הרכב") ומקסימום השפעה. אין בה מקום לכולם, אך בעידן שפע המידע וים הרחמים העצמיים למוזיקאים בינוניים לא צריך להיות בה מקום לכולם. כן, הלוואי והיו בה עורכים מעיזים קצת יותר, אך לעומת הבלאגן של רשת ג', המצעד הישראלי של גלגלצ משקף גוף בריא עם ראש פתוח מאי פעם. אם זה לא היה מהכסף שלכם, עוד אפשר היה לחיות עם זה אפילו.