כיפת הזהב

אם צריך לבחור פריט לבוש אחד שיאפיין את האקלים הנוכחי של המוזיקה הישראלית, זו חייבת להיות כיפה. היא יכולה להיות העבה והשחורה שמחסנת את שולי רנד ומכתירה אותו כמרכז החדש של הישראליות (על אף שמדובר בחרדי מחסידות ברסלב, לא בדיוק מיינסטרים), או זו הכהה והסרוגה של אהוד בנאי, או הלבנה והרחבה של עמיר בניון, או אפילו המגבעת של מאיר בנאי. הכיפה חזקה אפילו מהצורך להיאחז בטקסטים של שירים מהמקורות והוכיח זאת רנד, שאת הופעת הבכורה שלו בצוותא גדשו מחשופי ענק וחובשות פאות גם יחד. לא השימוש החכם שלו בארסנל המושגים, הביטויים והפנינים של הטקסט היהודי הקדום ("מוחין דקטנות", לדוגמה), הם אלו שמילאו את האולם, היתה זו הכיפה שלראשו.

גם עמיר בניון, שהיה אמן אהוב עוד בטרם חזר בתשובה ועלה על בולדוזר נגד כל שמאלן וחבר בהנהלת אקו"ם, לא זכה לעשירית מהקונצנזוס הקיים סביבו בטרם התחיל לשים לב לאורך החצאיות של מעריצות. ההצלחה המוכחת מספרית של אמנים בעלי זיקה דתית חזקה מתבקשת במדינה המוגדרת כיהודית, אלא שמעולם לא הייתה לאלוהים השפעה מעמיקה כל כך על התרבות הישראלית, כשם שיש לכל-יכול בימים אלו על תעשיית המוזיקה; לא בימי הלהקות הצבאיות שמחקו בשליחות הציונות את המסורת; לא בימי החילוניות האבסולוטית של איינשטיין; לא בפענוח נוסחת הישראליות של שלמה ארצי וגם לא בשניים וחצי ימי החסד של הרוק הישראלי "המרדני" בתחילת שנות ה-90. למעשה, אם לא היה מאיר אריאל, קיבוצניק ממשמרות, דורות של מוזיקאים ישראלים היו מאמינים ש"גמרא" היא שגיאת כתיב של מתרגמי סרטי פורנו. אם כך, מה בדיוק הופך את תורת ישראל והקדוש-ברוך-הוא, למושכים בעיני היוצרים והקהל הישן והחדש שמלווה אותם באינטנסיביות מפתיעה? מה בשנים האלו הופך את הכיפה לפריט חובה לצד הגיטרה החשמלית והפסנתר?

מדינת ישראל נולדה על בסיס קידוש המונח "יהודית ודמוקרטית". במהלך השנים, ככל שהמסורת היהודית הלכה ואיבדה את מעמדה, גם ה"יהודית ודמוקרטית" נשחק ולמעשה הפך מסינרגיה שמייחדת את ישראל לשדה קרב שמתחמם ומתקרר לפי קצב האירועים. האינתיפאדה השנייה החריפה את המצב כשהביאה לתודעת הישראלים כי "יהודית ודמוקרטית" זה רעיון נחמד, שמתנגש באמונתם של מיליון אזרחים, לפחות. מרגע שישנה חרב שמאיימת להתהפך על זהותה היהודית של המדינה, החושים נדרכו. ציבור שלם שגדל על המנטרה של "אנחנו מתים בצבא ואילו הם נהרגים באוהלה של תורה" מחדד את הזהות היהודית האבודה שלו בדרך הקלה והפשוטה - הוא שר שירים. הוא אינו מבין בקידוש, נידה, קדושת אדמות או דיני מלחמה, אבל הוא מגיע להופעות ומקשיב לייסורי החזרה בתשובה של שולי רנד (שהצליח באותה צורה גם בקולנוע עם "אושפיזין"). אותם אנשים שנתנו 15 מנדטים למפלגת שינוי ושבחרו את "קדימה" בעלת "סדר היום האזרחי" לממשלה – נשבעים אמונים ל"יהודית ודמוקרטית" דרך התרבות, כי זוהי הצורה היחידה מבחינתם לבלוע את הגלולה מבלי לחוש במרירות שמלווה את המחויבות לאורך החיים של השירים האלו. כשהאמנים מצידם מקפידים להפריד בין אורח החיים לשירים (החל מהזיג-זג של אהוד בנאי בנושא ההתנחלויות ועד הקהל המעורב בהופעות של שולי רנד), אין פלא שהציבור מרגיש שייך למשפחה הגדולה והשמחה של העם היהודי לדורותיו וזה מבלי להתבייש לנגן את אהוד בנאי בשבת, בדרך לים.

למרות שאין שום קשר בין דתיותו של אמן לאיכות היצירה שלו, יש משהו מסוכן בהתגייסות האוטומטית של ציבור גדול לטובת כל צליל שמפיץ ניחוחות יהודיים. למעלה מחמשת אלפים שנים של קיום הופכים את היהדות לעולם מורכב וסוער, שהמוזיקה הישראלית-יהודית מבטאת חלקים נרפים ובודדים מתוכו ומוגשת על מצע גלידה לקהל עייף שרק מבקש להרגיש שייך, לרוב מבלי לדעת למה. כשמשה פייגלין מברך בטור אישי את העובדה שלא ניתן להשיג את הדיסק של רנד בחנויות, המסוכן הופך לאיום מצד גורמים שיודעים היטב שלמען מטרות פוליטיות, "יהודי" עדיף על "דמוקרטי". ביצירה כמו בפינוי שטחים. לעמיר בניון לפחות ישנו האומץ לבטא את דעותיו הקשות, ובכך להגדיר במדויק לאוהדיו מהי "יהדות" דרך העיניים המוזיקליות שלו. שאר האומנים? בפרפראזה על הפתגם היהודי שעסק בשבת, יותר משהיוצרים שמרו על הכיפה, הכיפה שומרת עליהם מלומר לציבור מי הם באמת ומה הם חושבים על הקונפליקטים הקשים שיש ליהדות עם אורח החיים החילוני במדינת ישראל, למשל. העיקר שהמכירות בסדר, ברוך השם.