עברו עשרים שנים. המוות עדיין מהדהד?
"מאוד. מה שהיה יפה בו זה שהוא היה פשוט. השירים שלו היו פשוטים. ולכתוב שיר פשוט זה אחד הדברים הכי קשים שיש. הוא היה קול של הרבה מאוד אנשים ושייך לזן המוזיקאים שימשיכו להשפיע גם בעוד מאה שנים. הוא בין אלו שהכי הרבה השפיעו עליי. כשאני כותבת ומלחינה זה מאוד מורגש, ויעידו חבריי ללהקה".
הרבה אמנים אמרו שהוא שינה להם את החיים.
"ממש ככה. ולא רק מוזיקלית אגב, אלא גם באטיטיוד לחיים, היה בו משהו כל כך כן. יכול להיות שהרבה אנשים מרגישים את זה, ואולי זה דבר מוזר להגיד אבל אני חושבת שבגלל הכנות שלו, הוא סיים את חייו כפי שסיים. וזה דבר קיצוני ורע לעשות, כן? אבל זה מחדד את העניין הזה - נקודות הקיצון אליהן הוא הגיע עם האמת שלו".
את מקשיבה לו היום?
"ברור. בדרך כלל בגילאים שלי זה כבר נחשב מוזר להקשיב לנירוונה בזמנך הפנוי. זה אמור להיות מן איזה 'פייז', כזה שאמור לחלוף בגיל ההתבגרות. אמנם עברתי את גיל ההתבגרות אבל המוזיקה שלו היא נצחית, אפשר להקשיב לה כל הזמן. אני מקשיבה לו בזמני הפנוי, בפול ווליום".
למה בחרת לבצע את "Something In The Way"?
כשהם הקליטו את השיר, היו ניסיונות לעשות את זה באולפן וזה פשוט לא הלך, משהו בווייב לא היה נכון. ואז קוביין אמר שהוא חייב לעשות הפסקה. הוא הלך לספה והתחיל לשיר את זה לעצמו. המפיק אמר שבדיוק ככה צריך להקליט את השיר כשהוא שוכב על הספה. יש בזה כל כך הרבה קסם כי השיר הזה מספר על התקופה שבה הוא חי מתחת לגשר, ויש פער כל כך עצום בין המקום שבו הוא גמר את החיים שלו למקום שבו הוא התחיל, והשיר הזה ספציפית מאיר על העניין הזה. זה בדיוק מה שקסם לי".
