ב-22:00 בדיוק, בלי מופע חימום, הרזידנטס עולים להופעה. ואיך בכלל אפשר לחמם להקה שמגדירה את עצמה כלהקת 'אנטי-מוזיקה'? שמתעסקת יותר בפירוק ומשחק עם מבנים מוזיקליים מוכרים מאשר בנייה של מבנים חדשים? אמנם בהופעות הם כבר ויתרו על התלבושת שהיתה לסימן ההיכר שלהם - חליפות הטוקסידו ומסכות העיניים הענקיות (מהלך שבכל לייבל גדול היה גורם לעריפת ראשים של מנהלי השיווק בחברה), ואפילו המציאו לעצמם שמות (אמיתיים, מפוברקים, זה לא משנה. אנחנו אפילו לא יודעים כמה משלושתם היו בלהקה המקורית), אבל האנונימיות עוד שם.
בוב, הגיטריסט המדהים, וצ'אק, שמתקתק ומתופף על סמפלרים, מכונת תופים, מן דרבוקה חשמלית וקלידים (אולי אני טועה פה בהאשמה חריפה, אבל לדעתי הוא היה כל כך נהדר שהמוזיקה שלו המשיכה להתנגן גם כשהוא עצר לנוח לכמה רגעים. פלייבק?) לבשו חליפות כנף לבנות ועטו מסכות בצורת גולגולת, משקפות, וראסטות לבנות משרוכים עבים. רנדי, הסולן, עלה מיד אחריהם, כשמתחת לז'קט לבן ונוצץ ונעלי ליצן ענקיות הוא לבש בגד גוף עם הדפס אנטומי של מערכת השרירים שהזכיר את 'תערוכת הגופות', ומסיכה של גולגולת עם קרניים שאותה הוא הסיר בדרמטיות אחרי השיר הראשון ("Rabbit habit", מ-2008) רק כדי לחשוף מתחתיה עוד מסיכה. ההתעסקות בניגוד בין ההסתרה והאנונימיות של המסכות והפסאודו חשיפה של בגד הגוף, נראתה מעט מיותרת ובנאלית, ובעיקר מביכה את הגוף של הסולן, שייתכן שבין ההקלטות וסיבובי ההופעות גם צריך למצוא זמן לבקר את הנכדים.
והיתה גם מוזיקה. סיבוב ההופעות הזה הוא החלק האחרון בטרילוגיית 'shadow land', ובו הלהקה עוסקת בלידה, לידה מחדש, חוויית סף מוות וגלגול נשמות (החלק הראשון עסק במוות והשני בסקס, כך שהטרילוגיה כולה היא מעין מחזור חיים הפוך). ההופעה עצמה נבנתה על ידי קטעי קישור ובהם מונולוגים של אנשים (עם מסכות כמובן) שהוקרנו על כדור ענק שעמד מאחורי הלהקה, ובין כל מונולוג כמה שירים מאותו אלבום. ביניהם בלטו הביצועים מתוך "Wormwood" מ-1998, אלבום קונספט ובו סיפורים מהתנ"ך, מ- "Demons Dance Alone", אלבום שיצא ב-2002 בעקבות אסון התאומים, ומ- "Commercial Album" מ-1980, שבו הלהקה ניסתה לתמצת את מבנה הפופ לכדי שירים בני דקה אחת. לעומת זאת, בלטו בחסרונן אותן גרסאות הכיסוי לשירי פופ.
זו לא הופעה שאפשר לרקוד בה, אבל גם לא להתרווח לאחור על הכיסא. אמנם רוב הביצועים היו מפויסים ונעימים יותר מהקלטות האולפן, שכלתניים יותר ואמוציונאליים פחות מההופעה הקודמת שלהם ב-89' (וגם הבארבי נתן את חלקו בווליום חלש במיוחד), אבל הקהל שמילא את המועדון עמד במקומו, קשוב מאוד, לכל היותר מתופף ברגליו. אפילו שני הנגנים ישבו במקומם קשובים ובקושי תיקשרו זה עם זה או עם הקהל בזמן ההופעה.
והיה את רנדי, שזז בשביל כולם. אפילו במהלך קטעי הקישור המצולמים הוא שר, קיפץ, רקד, ובעיקר החווה בידיו תנועות תיאטרליות, שאולי התפתחו כתוצאה מעשרות שנים של הופעה עם מסכה. הכריזמה, ההומור, הכישרון והניסיון שלו הצליחו להחזיק את הקהל הבוהה במשך שעה וחצי ועוד עשר דקות הדרן. כן, להחזיק. ההרגשה היא שהשירים הקצרים של הרזידנטס והסגנון הנקי יחסית הפכו את ההופעה למקוטעת מכדי להגיע לקליימקס אמיתי, שיצליח לסחוף ולרגש לא רק את המעריצים הכבדים.
דבר נוסף שהפריע הוא שבשירים שבמקור היתה בהם גם סולנית, "Betty's Body" לדוגמא, רנדי ניסה לשאת על כתפיו את שני תפקידי השירה, וכשל (ואגב, המחסור בנשים הורגש גם בקרב הקהל, שהורכב ברובו מגברים בשלבי התקרחות שונים). ובכל זאת, היה טוב. טוב מאוד אפילו. מעניין, חכם, מצחיק. נחכה עוד 25 שנה להופעה הבאה.