כמו ליקוי חמה מלא, או מעבר של כוכב שביט בשמיים, נדיר מאד לראות בארצנו הקטנה מופע פופ מהסוג הגדול והמושקע ביותר, עם אמן ענק מהשורה הראשונה, שנמצא אשכרה בשיאו, ולא בעיצומו של קאמבק או פשוט בקריירה שנשרכת עשרות שנים וכוכבה דעך זה מכבר. אבל זה בדיוק מה שקיבלנו הערב בפארק הירקון. ולא מדובר בסתם זמר פופ, אלא בג'סטין טימברלייק, כנראה הפרפורמר והמוזיקאי הכי כן, אמיתי ומוכשר שפועל כיום במוזיקה הפופולרית.
נתחיל מהשורה התחתונה - אם אתם קוראים שורות אלו בשביל לגלות אם פספתם הופעה מוצלחת, או לחילופין אם הייתם חלק מהחוויה בפארק ואתם רוצים לבדוק אם גם ב"עיתון" חושבים כמוכם - אז כן. ג'סטין טימברלייק נתן כאן את אחת מההופעות היותר טובות שאפשר היה לקוות להן, יריית פתיחה נהדרת לקיץ עמוס מופעי חו"ל כמו שלא נראה כאן זמן רב, אם לא אי פעם.
הכל היה נכון בהופעה הזאת. ההפקה תקתקה, הקהל זרם ללא בעיות, הסאונד היה מצוין והווליום מתאים. לא נרשמו כל פאדיחות של חוסר מקצועיות וזלזול בקהל, ועד כמה שעצוב שדברים בסיסיים שכאלו צריכים להכלל בביקורת של הופעה מתוקנת בסדר גודל כזה, עדיין, כאן נופלות 75% מההפקות הגדולות שמגיעות אלינו, ומשמח לראות שלשם שינוי לקוחים אותנו ברצינות. מקצוענות - זה היה שם המפתח בהופעה. טימברלייק עולה בתשע בדיוק ופותח עם Pusher Love Girl, השיר הראשון מתוך אלבומו האחרון The 20/20 Experience. הוא לא מתנפל על הקהל, לא מתפוצץ ישר עם להיט, הוא פותח לאט ונכון, כי גם פרפורמר מהוקצע צריך להתחמם, לחוש את האווירה ולהכנס לוייב בשביל לתת את המיטב. למעשה, אחרי שלוש דקות, השיר נעצר. טימברלייק לוקח נשימה גדולה, מסתכל על הקהל והקהל עליו, כל העיניים לכאן. הוא מת על זה. לא סתם הוא לא הוציא מוזיקה בין 2006 ועד לשנה שעברה והתמקד בכיוונים אחרים בקריירה שלו. מדובר בשחקן ברמ"ח איבריו. אבל מצד שני, וכאן הגדולה וגם אולי נקודת התורפה שלו, הוא לא שקוע רק בעצמו. הוא כאן בשביל השואו, הוא כאן בשביל המוזיקה.
את טימברלייק, יליד ממפיס שנת 81', מלווים על הבמה The Tennessee Kids, הרכב של לא פחות מ-15 איש המורכב משני מתופפים (אחד על כלי הקשה), שני קלידנים, שני גיטריסטים ונגן בס, סוללת כלי נשיפה בת ארבעה אנשים וכן ארבעה זמרי ליווי, בנוסף לשישה רקדנים ורקדניות. הוא אמנם לא מציג אף אחד מהם בשמו בשום שלב, זו כבר מחווה שאין לה מקום במופע בסדר גודל שכזה, אבל הוא כן נותן להם הרבה מרווח להתבטא בו, הרבה זמן בספוטלייט ולא מעט סולואים. עם נגנים משובחים שכאלו וזמר מוצלח באמת כמו ג'סטין, מיותר לציין שפלייבקים לא היו בהופעה הזו. מה הכיף בזה? טימברלייק רוצה ליהנות מההופעה, רוצה שההרכב שאיתו יהנה על הבמה, ושהקהל ירגיש את זה ויהיה איתו. למען האמת, הוא שואל כמעט אחרי כל שיר - "Tel Aviv are you with me?", וזו אולי קלישאה, אבל נראה שבאמת חשוב לו.
טימברלייק כאמור, לוקח את הזמן שלו. רק אחרי פתיח בן ארבעים דקות של מסע דרך האנתולוגיה שלו הכולל כמה וכמה להיטים כמו Rock Your Body ו- FutureSex/LoveSound, הוא לוקח את הזמן לעצור ולהגיד שלום ת"א. תוך שהוא מתחיל לספר כמה כיף לו להיות כאן וכו', הוא קולט שלט שמחזיקה בחורה מתחת לבמה ומתחיל להקריא אותו -"הוא אמר שאם תעשה איתנו סלפי, הוא יציע לי " בשלב הזה הוא עוצר, ותוך שהוא ממלמל משהו כמו "אי אפשר לבוא עם שלט כזה ולצפות ש.." הוא כבר קופץ מהבמה, מגיע אל הזוג ומצטלם איתו בלי לחשוב פעמיים. גם כאן - ג'סטין הוא לא כל השואו. הוא מפנה לבחור את הפריים טיים של ההופעה שלו בשביל להציע נישואין, בעברית, כולל כל ה"כבר שמונה שנים אנחנו ביחד", נותן לקהל להריע, אומר מזל טוב, מחייך וקופץ חזרה לבמה תוך שהוא מצהיר ש"You never know what can happen!".
דבר לא חסר במשך השעה וחמישים של ההופעה. אין להיט אחד שלא מתנגן, לעיתים קרובות בביצוע שונה במקצת ומיוחד. את הכל מלווים ויז'ואלז מושקעים ובימוי מצלמות מוקפד מאד, כמו מופע טלוויזיוני מהודק, עם מעבר בין המצלמות המתוזמן על מאית השניה וזוויות צילום מרעננות כמו מצלמות תופים, או מצלמה מגובה הקלידים באורגן של ג'סטין, שהוא יודע לעשות אליה פרצוף בדיוק ברגע הנכון. קל לפעמים לא לשים לב כמה להיטים בעצם יש לטימברלייק. מ-"Sexy Back" של ימי טימבלנד ועד ל-"Suit & Tie" מתוך אלבומו האחרון, דרך סקשן הבלדות המאד מתבקש כמו "Cry Me A River" ו-"Senorita". אתם יכולים לחשוב שאתם מכירים את כולם ועדיין תופתעו מכמה מהם שכחתם. והוא לא שוכח לפנק גם בקאברים, תוך פרגון גדול להשפעות המוזיקליות הברורות יותר ופחות שלו. הוא מבצע את "Heartbreak Hotel" של בן עירו המפורסם ביותר אי פעם, אלביס, ושני שירים של מודל החיקוי הגדול ביותר שלו, מייקל ג'קסון כמובן. כמו בכל גוף היצירה שלו, גם בקאברים טימברלייק מקפיד למשוך לכיוון המעניין והיותר מלא תוכן, עם שירים פחות צפויים כמו " Human Nature" ו-" Shake Your Body", והוא לרגע לא מהסס, ולמעשה ממש חשוב לו, לשלב בין הקאברים לשירים שלו כך שיהיה יותר מברור שהוא מודע להשפעות הגובלות בהשאלה ישירה וחיקוי, וגאה בכך מאד.
וכאן, בצניעות, בארציות ובכנות של טימברלייק, טמונה אולי הבעיה האמיתית היחידה במופע הבאמת מוצלח שקיבלנו הלילה. בניגוד לכל כך הרבה כוכבי פופ, טימברלייק משתדל להשאר אמיתי. הוא נהנה לעשות מעצמו צחוק עם חברים בסטרדיי נייט לייב והוא אוהב להשתטות עם ג'ימי פאלון בסדרת ה-History Of Rap שלהם בה הם מבצעים את כל קלאסיקות ההיפ הופ לדורותיו. חשוב לו לאהוב מוזיקה יותר מאשר לאהוב את עצמו. ועד כמה שזה מעורר השראה - באמת - אולי קצת יותר אגו והאדרה עצמית כמו שמצופה מאחד מכוכבי הפופ הגדולים ביותר בעולם, יותר מה-Juice שמניע מופעי ענק שכאלה, מעבר למתיקות האינסופית - קצת יותר כריזמה ממגנטת ושאיפה אל השמיים, זה דווקא בדיוק מה שהיה מעט חסר.
כן, מדובר בקטנוניות קלה, אבל היי, באתם לקרוא ביקורת: עד כמה שהישראלים אוהבים להתלונן, מדהים לראות כמה ירדו הסטנדרטים שלנו כאן בפריפריה של העולם, ואיך מופע פשוט טוב מוציא אותנו מאושרים עד הגג. כי בסופו של דבר, משהו בשואו הזה הרגיש טיפה מפוספס. קשה לשים על כך את האצבע, כי הכל, כאמור, היה כל כך נכון. טימברלייק - זמר גדול, רקדן מושלם, חתיך אמיתי ופרפורמר ענק, עשה הכל כמו שצריך. אבל דווקא בגלל ההערכה הרבה אליו שנפרשת בצורה מופלאה מליבו של המיינסטרים ועד לאחרון הציניקנים, והציפיה שהיא בונה - התעלות אמיתית, כזו של אחווה בלתי ניתנת לתיאור בין קהל של זרים, כזו של מוזיקה שמרימה אותך למקום אחר, לא באמת היתה שם. טימברלייק הוא Entertainer (בדרן זו מילה כל כך עלובה) גדול, וזה ללא ספק מה שהקהל בהופעה הלילה קיבל - בידור מצוין ברמה גבוהה מאד, לא פחות, אבל גם לא יותר.