הניגוד בין הופעת החימום של להקת The Hives השוודית לזו המרכזית של פיקסיז היה קיצוני ברמה שקשה היה להכיל בטווח שעות כל כך קצר. ההייבז תקשרו עם הקהל ברמה מוגזמת עד מופרכת לחלוטין; ההופעה שלהם הייתה מעין הכלאה בין רוקנרול גראז'י פרוע להפעלה סטייל קלאב מד עם ידיים למעלה, עכשיו תעשו רעש, עכשיו שבו, עכשיו קומו. והקהל זרם עם השטויות, עם ההומור של הסולן, עם הקלילות והפאן. על הבמה הסתובבו שני רודיז מחופשים לנינג'ות. בחור אחד בקהל צועק לחברו "הסולן הזה סוג של ג'ים קארי". ובכן, פרנק בלאק הוא לא סוג של ג'ים קארי. הוא לא בא להצחיק. הפיקסיז, שעלו כחצי שעה אחרי ההייבז, באו לנגן שירים. וזהו. שום תקשורת עם הקהל, לא הי לא ביי. כלום. אבל אילו שירים! וואו. הסטליסט שבוצע הלילה בבלומפילד היה אגדי.
מי שחשש שיבוצעו יותר מדי שירים מתוך האלבום החדש, "Indie Cindy", יכול ללכת לישון הלילה עם חיוך. ההופעה התחילה ברצף לא נורמלי של קלאסיקות עם "Bone Machine" מתוך "סרפר רוזה", "U-Mass" מ"טרומפ לה מונד" ו-"Wave Of Mutilation" מ"דוליטל". הסאונד היה טוב מאוד והווליום גבוה, כצפוי להופעת שכזו. הלהקה ביצעה את כל השירים ברצף. פרנק בלאק נשמע נהדר והלהקה ניגנה, רוב הזמן, מהודק מאוד. כן, אני מתכוון גם לפז לנצ'נטין, הבסיסטית שהחליפה את המחליפה הקודמת של קים דיל. נכון, היא לא שרה יפה כמו דיל והנוכחות שלה על הבמה היא לא בדיוק מה שזו של דיל עשתה עבור הלהקה אבל היא נותנת עבודה. בכלל, כל הלהקה עשתה רושם שבאה לתת עבודה. לטוב ולרע. פיקסיז מעולם לא הייתה להקה של אצטדיונים או כזו שבאה לתת שואו. אבל את העבודה שהיא באה לבצע היא ביצעה במקצוענות.
בשלב מוקדם של ההופעה כנראה שהייתה בעיה במערכת התאורה, שגרמה ללהקה להיראות כמו רביעייה של צלליות. רוב הפנסים פשוט לא דלקו, ואפילו דרך המסכים קשה היה לראות משהו. אבל ההופעה המשיכה והרצף המנצח של השירים לא הפסיק: "Against You" ואחריו "Hey", שבו, כמובן, הקהל הצטרף לשירה. אך אי אפשר להגיד שהוא היה משיאי הערב ברמת הביצוע. לעומת זאת, "Crackity Jones" המהיר היה מעולה. אך לפחות מהיכן שאני עמדתי, יחסית קרוב לבמה, נראה שלא הצליח לסחוף את הקהל להשתוללות מבורכת. יתכן שדווקא מרחב התנועה המפתיע שהיה בקהל הדליל יחסית, הוא שמנע מהעניינים להתחכך לכדי התלהטות. וכשאני כותב דליל, אני מתכוון לכך שיכולתי להגיע עד לכמה מטרים מהבמה מבלי לגעת באף אחד אחר בקהל. ב-Zone A אפילו נצפו אנשים שבילו את ההופעה בישיבה, קרוב למחסומים שמפרידים בינם לבין Zone B. "משהו בעוצמה כאן לא בסדר", אמרה מישהי לחבר שלה. היא צדקה - ואני לא חושב שכוונה שלה הייתה לעוצמה של הרמקולים.
למרות זאת, כשבהמשך ההופעה נדלקו הפנסים, נגלתה בפנינו להקה אדירה, גם אם לא בדיוק כריזמתית או כזו שאוהבת לשתף פעולה. שיאי ההופעה היו, באופן מפתיע, הביצוע ל-"La La Love" שבו המתופף דייויד לאברינג שר והקהל מחא כפיים עם הקצב, ובאופן פחות מפתיע "Monkey Gone To Heaven". בלאק עדיין משכנע כשהוא צורח "THEN GOD IS SEVEN". שירים נוספים שזכו לביצועים עוצמתיים היו "Nimrod's Son", "I've Been Tired" ו- "Gouge Away" שבעט בראש. אחרי "Debaser" הבלתי נמנע (וטוב שכך) ירדה הלהקה מהבמה ובינתיים, מבלי שנשמע, החליפה מחוות ידיים בינה ובין עצמה. עשתה רושם שכל הסיפור הזה של להקה שחבריה לא מסתדרים זה עם זה הוא קשקוש.
פיקסיז חזרו להדרן בן שני שירים: "Vamos" מתוך אלבום הבכורה של הלהקה וסיימו עם "Where Is My Mind", שבמהלכו קרה נס, אינטראקציה ראשונה בין פרנק בלאק לקהל, בה נתן לו לשיר פעם אחת את הפזמון במקומו. אני מודה, משהו בי עדיין אמביוולנטי לגבי ההופעה החיה של פיקסיז גרסת 2014. חבר, מעריץ שרוף, סיכם את זה במשפט אחד: "הופעה טובה מאוד, רק חבל לי שפרנק בלאק לא נהנה ממנה כמוני".
