טעון קיפוח 08: השיר החדש של בעז שרעבי מפגין עייפות חומר

אחרי שהסעיר את מוזותיהם של מיטב אמני ארצנו (טוני ריי ולהקת אטרף), שב המנגו - פרי טרופי שמח שלאף אחד אין חשק לקלף - ומהווה השראה עבור דמות מפתח בתרבות הישראלית של זמננו. הפעם לא מדובר בפרסומת מטעם מועצת הפירות או בפזמון לטיני שמתאר יחסי קרבה בין פירות, כי אם בשיר קצבי, צעיר ומשלהב של זמרת חדשה ומבטיחה ביותר. שרית טביטו, בוגרת להקת החתונות העצובה והמיותרת "המאמות", שלדבריה - היא "כמו מנגו / אה אה אה / כמו מנגו" והיא אף מציעה לך, הקורא הסקפטי ו/או הערס, לבוא ולחוש את הסחורה בעצמך: "קח אותו אליך ואל תתפלא / אם מתחת לקליפה אותי שם תגלה".

הדיל כשלעצמו נשמע הוגן, אבל הדבר הזה בכללותו הזוי ובזוי עד כדי העלאת האפשרות שמדובר במעשה קונדס - מה שהצעירים מכנים "דאחקה". מעין התחכמות בהפוך על הפוך, שכוללת גם הודעה מופרכת לעיתונות ובה משפטים כמו "את פריצת הרגל הראשונה שלה קיבלה שרית כזמרת לנישת מוזיקת המועדונים". אם זה בצחוק, אז בסדר, נחמד, משעשע למחצה, לא פורץ דרך אך בהחלט כן פורץ רגל. אם זה ברצינות, אז ייתכן שמדובר בשיר הקרוע והקורע בדורנו.

(שלושה או חמישה כוכבים, תלוי בכוונת המשורר)

משמח עד מאוד לגלות שגם אחרי 45 שנות יצירה, הנשמה של בעז שרעבי - מגדולי המבצעים והמלחינים הים תיכוניים בכל הזמנים - נותרה ענקית, זכה ומסונכרנת עם צמד ריאותיו הנדירות. ה"תיקונים" שהוא מדבר עליהם פה - אלה שאדם צריך לעשות במהלך חייו כדי להעשיר את רוחו ולהשוות את מידותיו הקבליות לאלה של בוראו - פחות נוגעים אליו וליצירתו באופן אישי. שרעבי הקפיד תמיד לשמור על מרחק מהנתיבים המקולקלים של אמצע הדרך וכך הצליח לשמר את מעמדו הייחודי בין כתלי הז'אנר ולא "להתקלקל" עם הזמן. יצירתו אמנם נוסחתית משהו – שיריו כמעט תמיד מורכבים מבתים קטנים ואינטימיים, לצד פזמונים ענקיים וחדורי כאב – אבל אף אחד אחר בארץ, כולל שלומי שבת, לא מותאם בקולו וברוחו לנוסחה הזאת כמו שרעבי.

גם "תיקונים", הסינגל החדש (מילים: עמית צח, לחן: שרעבי וצח), שיוצא עכשיו לרגל חגיגות ה-45, הוא המנון אפי עם פזמון גדול מהחיים ונשמה מהדהדת. רק שכאן, למרבה הצער, למרות הביצוע המרשים כתמיד, מתגלות עדויות ראשונות לעייפות החומר של הנוסחה השרעבית – בעיקר מפני שהטקסט לא מדגדג את הסטנדרטים של "את לי לילה" (ששרעבי כתב בעצמו, יחד עם יואל גוב ארי), של "לשיר איתך" (הדואט עם שושנה דמארי ז"ל) ושל "אם את עדיין אוהבת אותי" (בלדת הקאמבק שלו מ-2006). בנוסף הלחן צפוי, נטול הוקים משמעותיים ומתאמץ מדי להמריא ללא הצלחה. בכלל, נראה ש"תיקונים" זה לא בדיוק מה ששרעבי צריך כדי לשמר את גחלתו, שכן לתת את הנשמה ואת הלב הוא עדיין יודע. נכון לעכשיו הוא זקוק יותר לחיבור חדש, מעודכן, אותנטי, אל היסודות שמרכיבים את נוסחתו המנצחת. אם וכאשר זה יקרה – ובהתחשב ביכולת ההישרדות המופלאה של היוצר האהוב, זה עשוי לקרות כבר בסינגל הבא – מענן תרד עלינו קשת, ושרעבי יחדש כאן את ימיו כקדם. הלוואי.

(שלושה כוכבים)

טור מספר שמונה. עיתוי מצוין לחשוף את האמת: לא צריך להיות המינגווי או בולגקוב כדי לכתוב ביקורת על פזמונים ים תיכוניים מהסוג של "סיבה למסיבה": כמו בשיר עצמו, גם כאן המילים לא נשקלות אלא מוקלדות אינטואיטיבית, המשפטים מנוסחים כלאחר יד, אין מסרים, אין תובנות, אין לב, אין שכל ואין דאגות. כל אחד יכול לעשות את זה. אולי אפילו אנשים כמו אלי נידם, שראשם קודח וסחרחר מרוב בירה ("שותה עוד בירה / הראש בעננים"), שמפניה ("לפתוח שמפניה / יש סיבה למסיבה"), בקבוק של משהו ("אז יאללה תן לי עוד בקבוק / שיהיה רק במברוק"), באנג ("ותכין עכשיו עוד ראש / אין לך ממה לחשוש") וג'וינט ("מוציא לחבר'ה שאחטה / מי רוצה ראשון?").

144 המילים שהופיעו כאן עד כה, למשל, נכתבו בשלוש דקות ועשרים, כולל הפסקה למתן שתן. גם הליך בחירת השירים לביקורת לא עד כדי כך מסובך: אין צורך להקשיב לעשרות הסינגלים החדשים שהז'אנר פולט כל שבוע. מספיק להביט בתמונות המצורפות להם כדי להבין מה מתאים למדור ומה פחות. כשנתקלים בתמונה של אדם בבגדי שבת ותספורת קצרה, עם הפנים למצלמה, כמו בתעודת זהות, מיד מסמנים את השיר כפוטנציאל . בשלב הבא עוברים על השירים שסומנו ומחלקים אותם לשניים, על פי הבעות הפנים של הזמרים: אם הזמר מחייך, השיר שמח. אם הוא עושה פרצוף רציני ובוהה בנקודה דמיונית מחוץ לפריים, מדובר בבלדה שנכתבה בעקבות פרידה על רקע רומנטי.

עד כה שיטת המיון הזאת, על אף היותה מתוחכמת בערך כמו השירים שהיא ממיינת, הוכיחה את עצמה שוב ושוב - אבל כאן, במקרה של אלי נידם ו"סיבה למסיבה", קורה משהו מוזר: נידם לא מחייך בצילום הרשמי של הסינגל - להיפך, הבעת פניו קרה, חמורת סבר ומעוררת בהלה - ובכל זאת, שירו עושה שמח. שפתו רעועה ("אתמול הייתה לי חברה / היום יש עשרה"), מסריו שליליים ("לשכונה נוסעים עכשיו / שרים ושיכורים") והוא ספוג בשוביניזם בהמתי ("שחרחורת מימין, בלונדה משמאל / קדימה בנות, לנענע הכל"), אבל מבחינתו של נידם (המבושם) כל זה הרי חלק טבעי מעשיית השמח - אם לא כדרך חיים, אז לפחות עד למחרת בבוקר, כשיתפכח. וזו, כמובן, לא סיבה למסיבה. זו סיבה להקיא.

(אפס כוכבים)