את מידת הנפיצות של "האחים הימלר" אפשר להסיק כבר מן הכריכה, בה נראים שלושה ילדים קטנים מכופתרים בחליפות מתחילת המאה. התמונה כולה מדיפה מכובדות של ילדי - טובים מהוגנים. הצמרמורת מחלחלת כשמבינים שמדובר במפגש ויזואלי עם היינריך הימלר הילד, לימים מהנדס רצח העם הנרחב והשיטתי בהיסטוריה. היא מתעצמת כשמבחינים בשם משפחתה של הכותבת, שוב הימלר, ומבינים שהעמודים הבאים יציגו את משפחת מפקד האס.אס כחלק מאוטוביוגרפיה משפחתית.
למרבה הצער, הספר עומד בהבטחה המפוקפקת הזו רק בחלקה. קתרין הכותבת לקחה על עצמה את הפרויקט המאתגר של תיעוד חיי משפחתה אבל עשתה בחירה בעייתית: אימוץ זווית מעורבת רגשית שחותרת לעשות "אאוטינג" למשפחה הגרמנית. העניין הוא, שבמקרה הנ"ל ההתנהלות של הדמויות המתוארות מאבי המשפחה ועד אחרונת הנשים, המאהבת של הבן הן כה מזעזעות, שהמגמה הביקורתית של הכותבת רק מחלישה את הטקסט.
עיקר סיפורו של הספר הוא הפער בין המיתולוגיה המשפחתית עליה גדלה הכותבת, לבין המציאות כפי שהיא חשפה אותה במחקר שהוביל לספר. לפי סיפוריה של סבתה, שהשתרשו במשפחה כגרסה הרשמית לעבר, רק היינריך היה פושע נאצי בעוד שני אחיו הגדולים (גבהארד וארנסט) היו בלתי מעורבים לחלוטין. לעומת זאת, קתרין הימלר חושפת מארכיוני המשפחה וממקורות אחרים תמונה שונה לגמרי, בה ניכרת קודם כל התלהבותו של אבי המשפחה מהלאומנות של שני האחים, הכוללת השתתפות בניסיון ההפיכה המוקדם של היטלר בתחילת שנות העשרים. בהמשך היא מראה כיצד קידומם המהיר של שני האחים של היינריך בסביבות המקצועיות השונות שלהם נבעו מקשריהם למפקד האס.אס, וכיצד גם ידעו להחזיר לו טובה כאשר נתבקשו לבדוק אישיות זו או אחרת.
הכותבת אכן מצליחה להראות כי היינריך לא היה נטע זר בחברה שעברה השתלטות מבחוץ, אלא שהנאציזם הוא זרם פנימי שנבע מתוך הבתים הטובים של החברה הגרמנית. כך גם אחיו והוריהם היו שותפים לדרך ברוח, ולעיתים גם בפועל ממש. אבל עמדת הכותבת מעיקרה מפספסת: במקום להבליט את מפקד האס.אס. כפושע יחיד, היא הופכת את הסיפור לדיוקן משפחתי של פושעים מוקצים מחמת מיאוס. למעשה, כל הטירוף בנאציזם הוא שאלה היו האנשים הנורמלים. הנורמה והחוק התעוותו עד כדי כך שההרס, ההשמדה והרצח היו התנהגויות מותרות, ולפעמים אף מתבקשות במסגרת החוק.
טבע דומם
מבין השיטין, ממכתבי האחים ורעיותיהם זה לזה, עולה כי לפני הכל, התרבות הנאצית היתה תרבות של חלום וחולמים. עיקר החלום היה על גרמניה מפוארת, עליונה, טהורה ועילאית, שכל מעשי בניה ובנותיה מהללים ומרוממים אותה. כל הפעילות הרצחנית וההרסנית של הנאצים היתה ניסיון להביא את החזון הזה לידי מימוש. מאחר והם האמינו כי לחלום יש תוקף מקודש, כל מכשול שעמד בדרכם היה חייב להימחות מן העולם. הם תפסו את מעשיהם כחוק הטבע עצמו שהם מגלמים ומעלים לשגב חדש. כך, נוכחותו של עם עתיק מהם, אשר תרבות המערב מושתתת בחלקה על מקורותיו, הייתה בלתי נסבלת לעם שביקש מחדש לכונן את "האדם הראשון" האדם הנכון החדש.
סופו של הספר, שסוקר את סיומה של המלחמה, שופע אבדנות. סבתה של הכותבת מייחלת כי תיפול כבר פצצת אטום על גרמניה וסבה ארנסט, צעיר האחים, בולע כמוסת ציאניד. משנשבר חלומם לא היה עוד טעם בקיומם של החולמים, הם לא יכלו לשאת את העולם ששלל מהם חלום שעוד רגע היה בידם לאחוז בו. כך, בבונקר התאבדו היטלר ואווה בראון, וכל ברלין של החודשים שלפני פלישת הצבא האדום נשטפה בגל עצום של התאבדויות של אנשים שלחיים לא היה עוד דבר להציע להם.
"האחים הימלר" מצליח בחלקו לתת תמונה אינטימית, פנימית, של תנועת ההמונים הגרמנית, אך בחלקים אחרים טובע בתוך האינטימיות הזו לסקירות קטנות ובלתי מעניינות של אישים ואירועים בחיי המשפחה וחוג מכריה. מברר שוב ושוב מי היה נאצי יותר, מי פחות ומה חושבת הסופרת על כל זה. מעניין שדווקא המחבר של אחרית הדבר, פרופסור מיכאל וילדט, מצליח לסכם בכמה עמודים בודדים את כל הסוגייה של הפשע והפושעים והמגמות השונות של ההתייחסות אל הנאציות והנאצים לאורך השנים שחלפו. למעשה, וכך הוכיחה המציאות שטפחה על פניו של הרייך בן אלף השנים שביקשו לקומם, מגמותיהם היו חריגה פרועה מחוקיו של הטבע. הערבוב, המזיגה, ההתבוללות כל אלו מחסנים ומשבחים את הטבע והם העקרונות שעומדים ביסודו. מגמות טהרניות מזמנות רק כליה.
"האחים הימלר", מאת קתרין הימלר. תרגום מגרמנית: דפנה עמית. הוצאת מטר