מתחפר באלנבי

נשברתי, מצטערת. זאת הפעם הראשונה שאני כותבת ביקורת על ספר שלא סיימתי לקרוא. יכולתי לכתוב על ספר אחר או אפילו לבקש הארכה מהעורכים שלי (הערת העורך: היא לא באמת יכלה לבקש). אבל אני מעדיפה פשוט להודות: לא עמדתי בזה. זה לא שיש לי בעיה עם ספרים ארוכים. להיפך, אם הספר טוב ויש יותר ממנו, אז הכל אחלה. אבל "אלנבי" פשוט הוציא את הרע שבי. הקריאה בו הפכה אותי לחסרת סבלנות, עצבנית ושונאת-אדם.

כבר שבוע שאני מתעקשת לסיים אותו, 220 עמודים אחרי ואני עדין לא מבינה מה יש לטאוב להגיד ב- 520 עמודים שהוא לא יכול היה להגיד ב- 300. אבל אורכו של הספר הוא רק בעיה אחת; אחרי חצי ספר עדיין לא לגמרי ברור לי מי זה עידו ומי זה ערן, מה ההבדל בין אפי ואריק, מה הסיפור של דימה או מה מניע את שאר הדמויות. חמור מזה, לא הצלחתי להתחבר או להתעניין בגורלן של הדמויות. לא אכפת לי שפוצצו את מיקה במכות, או שעידו (או ערן) שכב עם יסמין (או ג'סיקה) בלי קונדום.

המתמטיקה שמאחורי עולם מועדוני החשפנות שטאוב מציג בפנינו גם היא לא עושה רושם. כשבחורות הופכות לקופה רושמת, כשמה שמאפיין אותן זה עלגות ואפתיות, כשמתארים אותן כמו סחורה וכל העלילה ממוסכת דרך דלות הביטוי ואטימות – וזה ארוך כל כך ארוך – כל מה שרציתי היה להריץ עמודים קדימה.

"אלנבי" הוא ניסיון עאלק חתרני ואנטי-בורגני לחדור לביבים ולהראות לקוראים שגם שם יש נשמה, או לפחות אנושיות. טאוב בחר בכתיבה שטוחה, קרה ומכנית כדי להמחיש לנו שזהו עולם קר, אבל גם כדי להדגיש את החתרנות של הרומן ואת היות השוליים (כפי שכתוב בעטיפה האחורית) "צבעוניים, רוויי מיניות, אלימים אבל גם מלאי חיים". השפה מדודה, המשפטים קצרים, מקוטעים, יכולת הביטוי של הדמויות כאמור מוגבלת והתוצאה דחוסה. כאילו מישהו מקריא את מדור הפלילים ואת מודעות הסקס שבסוף העיתון ורק מידי פעם עוצר לקחת אויר.

המספר מתאר את המתרחש כאילו היה מצלמה במעגל סגור, מצלמת אבטחה שאת תכניה מעבירים בהילוך מהיר, מריצים אחורה וקדימה ומידי פעם עושים זום-אין וזום-אאוט: "'תמתין, טוב?' הוא התכופף למיקרופון. ביקש מחיאות כפיים לניקול, אלילת המין המהממת. הוא אמר ערב טוב למישל. הוא שם את Careless Whisper של ג'ורג' מייקל, עד שמישל תהיה מוכנה. עידו לא זז משם. יריב לא הרים את העיניים מהקונסולה. כשהוא כן הרים עידו היה שם" (21).

נראה ש"אלנבי" רוצה להיות סרט (או סדרה) יותר משהוא רוצה להיות ספר. רצפים של פעילויות, של פעלים, של תזמונים – מי היה איפה ומי עשה מה – שולטים בספר. הדמויות הופכות לרובוטיות, הבנות, הג'סיקות והסטפניות, מתנהלות, מכניסות כסף לבעלים, עושות סמים, עושות טובה, עושות פרצופים. גם אנחנו ככקוראים הופכים ללקוחות במועדון: "הוא הסתכל עליה. הציץ על סטפני. חזרה אליה. היא לא הסתכלה חזרה. היא הלכה לחדר הלבשה. הליכה מהירה. צעדים כועסים. עידו לא הבין. סטפני הורידה את התחתונים. הוא הסתכל לבמה. היא נשכבה על הגב. היא הרימה רגליים ישרות, נתנה להן ליפול הצידה. מהמקום שבו הוא ישב היתה לו זווית ישר לתוך הכוס שלה. היא חייכה בפעם הראשונה מאז תחילת המופע. החיוך הזורח. בימבו. לכולם. לא אליו" (123).

יש מצב שזה מכוון. יש מצב שזה גם מאוד מעצבן. במקום דמויות שניתן להתחבר אליהן או להתעניין במצוקות שלהם יש כאן אקשן. במקום רגשות יש שפה מנוכרת ומנכרת. שפה של תכלס. ויש גם סקס. על המשקל. בלי מסתורין. בלי חשמל. אולי ככה זה כשבמקום סיפור יש תרשים זרימה של רומן, ובמקום דמויות יש מתווה, או שרטוט של טיפוסים.

דווקא בגלל שטאוב ניסה לעשות משהו אחר, לכתוב בצורה שלא תפנה לרגש ותכניס אותו למנגנון התגובה האוטומטי באמצעותו אנחנו מתובנתים להתמודד עם העולם הזה, יש כאן תחושת החמצה. "אלנבי" לא מצליח להגיע לקוראים שלו גם בגלל שהעולם הזה מתקיים קרוב כל כך ל"שנקין" (ולשאר הרחובות התל אביביים הבורגניים) ובכל זאת רובנו עוורים למתרחש שם. דווקא השאלות הכביכול נדושות שנותרות פתוחות, מגבירות את הפספוס. למשל מה גורם לגבר להתאהב ככה בחשפנית, מה הופך אישה לחשפנית, למה ואיך אנשים הופכים לקהי רגשות, לאדישים ואטומים במידה כזו שהם מסוגלים לספוג כל דבר, לעשות כל דבר. או איך זה לעבוד בתעשיה שמבוססת על ניצול ואלימות, איך הם מצדיקים את זה ומסבירים את זה לעצמם ולסביבתם (בין אם מדובר בשומר, בבעל המועדון, או באחת הבנות).

באמת שניסיתי לתת צ'אנס ל"אלנבי" אבל מהר מאוד נגמר לי הכח. הותשתי. "אלנבי" לא סוחף, לא סוחב, מקשה על הקוראים להתחבר אליו, נעדר דרמה ורגש, אדישות הדמויות בו משתקת כל קול ביקורת ומשתקת כל סיכוי למתח. אולי מדובר פה ב"הישג ספרותי יוצא דופן" כמו שמכריזה העטיפה האחורית, אבל אני בספק.