יכול להיות ש"אני שונאת את הצואר שלי" מאת נורה אפרון שינה את חיי. מיד אחרי שהבנתי שאחד הדברים שהכותבת הכי מתחרטת עליהם זה שהיא "לא בילתה את נעוריה מתבוננת בהערצה בצואר שלה" (13), התחלתי לשים קרם הגנה גם על הצואר ולא רק על הפנים. אמנם נערה אני כבר לא ויש לי כמה דברים שאני מעדיפה להספיק לפני שאתחיל להעריץ אברי גוף (ועוד צואר!), אבל אפרון מבינה עניין. אפשר לומר שספרה הוא גרסה מודפסת ואמריקאית לסדרת הטלויזיה "הנרגנות". את 15 הטורים שבספר כתבה הבמאית והתסריאית המצליחה שכתבה את "כשהארי פגש את סאלי", "נדודי שינה בסיאטל" ו"צרבת" (שתורגם ל"צביטה בלב" בהשתתפות ג'ק ניקולסון ומריל סטריפ). ולא רק שאפרון יודעת לכתוב, היא גם מספקת הסברים מצחיקים וכנים שחושפים את ההגיון מאחורי אובססיות נשיות.
ממרום 60 שנותיה ("רק שתבינו כמה אני זקנה: ננסי רייגן ואני קונות באותה חנות") אפרון חותרת תחת אמיתות שכולנו (אוקי, נשים, ובמיוחד אמא שלי וחברותיה) לוקחות כמובנות מאליהן. בטון מאוזן היא מציגה את חוסר האיזון שבהתמכרות לדיאטות וכושר ("בכל פעם שאני מנסה להיות בכושר, משהו נשבר") מדברת על יחסי ילדים-הורים ("גיל ההתבגרות נועד להורים ולא לילדים"), על גירושים ונישואים ("לעולם אל תתחתני עם גבר שלא היית רוצה להתגרש ממנו"), על כמות החפצים שלא תיאמן שנשים מתעקשות לדחוס בתיקים שלהן וכמובן על הצואר, על ניתוחים פלסטיים ועל כל עבודת התחזוק המעייפת (עבור אפרון וחברותיה, המשתייכות למעמד חברתי עשיר ומפונק מספיק בכדי להשתעבד לתחזוקה אינסופית).
בקול מפוכח וחן רב אפרון עוברת על רשימת האובססיות הנשיות ועושה בהן סדר. היא מתהדרת באי-שפיות זמנית בכדי להסביר את המניעים שגורמים לה ולחברותיה להתנהג בצורה נטולת בקרה עצמית ומרבה לצחוק על בזבוז הזמן הכסף והאנרגיות שכרוך בכל זה. ניתן להאשים את אפרון ולטעון שהדעות המוצגות בספר מגכיחות נשים ומעודדות שנאה-עצמית (כאילו, למה שהצואר שלי בכלל יעניין אותי?) או שהמראה שאפרון מציבה מולה מדגישה צדדים פתטיים בהתנהלות הנשית. אבל לא את הכל צריך לקחת ברצינות.
מסיק באוזן
משבר אמצע-סוף חיים מסוג אחר עובר אביו של המספר ב"המפץ הקטן". דיאטת זיתים שהשתבשה (אל תשאלו) יצרה מפלצת, שלא לומר תופעת טבע. מתוך אוזנו של האב השמנמן מבצבץ לו עץ זית. אמנם תחילה הוא מיניאטורי, אבל במהרה הוא מצמיח שורשים פנימה אל תוך המוח, מגדל ענפים ולא ניתן לעקור אותו. עם סבא קוסמולוג, אמא שלא יודעת לכבס, סבתא חשדנית ואבא עם עץ זית באוזן, אין פלא שהנכד מבולבל. מצד שני ברגע שהאבא מוגדר כנס רפואי, הצורך להרזות והמועקות הבורגניות של אפרון וחברותיה מקבלים פרופורציה אחרת.
בני ברבש רוקח לנו בספרו הרביעי משל שגם הוא ביקורת על הבורגנות (דיאטות כדוגמא ליחסי כוחות ומאזני פחד בתוך התא המשפחתי), רק שבמהרה הספרון הדקיק הזה מקבל תפנית שמובילה אותנו למחוזות ביקורתיים הרבה יותר. עץ הזית הסורר הופך למקפצה לדיון פוליטי-ציני על הציונות, הדו-קיום, עיוורון עצמי, חשדנות, גזענות ואמון. לאחר שעברו את כל הרופאים והמומחים האפשריים, מגיעה המשפחה למומחה עולמי לגידול עצי זית, עליו המליץ נוירולוג ערבי. אותו מומחה גר בכפר ערבי ברשות הפלסטינאית. מאחר ו"כניסה של יהודי לכפר ערבי יכולה להיגמר באסון נוראי, וכבר עדיף לקחת אקדח ולתקוע לעצמך כדור בראש, אם אתה רוצה כל כך למות" (99) כפי שאומרת הסבתא כל המשפחה מצטרפת לאב. וכך סופו של הסרט מציג מסע שמזכיר את הטיול המשפחתי בסרט "מיס סאנשיין הקטנה". המשלחת המשפחתית והרופא הערבי מתכוננים למקרה הכי גרוע שהוא כמובן "שהערבי ישחט אותך ויזרוק את הגופה שלך לבאר עמוקה, כדי לקבל כמה גרושים מאחמינג'אד" (100). הסבתא מייצרת את הרגעים הקומיים שהופכים את נקודת הפתיחה האבסורדית של הספר לשפויה יחסית. הפחד לשלומו של האב מקבל תפנית לא צפויה ברגע שהוא חוצה את גבולות ישראל ומתחיל מחול שדים בהשתתפות מתנחלים, כוחות הבטחון, התקשורת, פוליטיקאים, פעילי איכות הסביבה, מדענים, חברי כתות משיחיות ואפילו אל גור והאפיפיור (121).
ברבש טווה את כל הטירוף הזה בכדי להזכיר לנו שצריך ללמוד לחיות עם תנאי חיינו, גם אם הם נוחים כמו עץ זית באוזן. בסופו של דבר, יש דברים גרועים יותר. הכל מתחיל ונגמר בלקחת דברים בפורפורציות הנכונות: "למה כל זה צריך לנחם אותי?" צרח אב, והעלים של העץ רשרשו כאילו נושבת רוח-סופה במכונית. "כי אם כל העולם עומד להחרב, ואנשים לא מתלוננים, מותר גם לך להתגבר על הבעיה הקטנה שלך" (116). מפץ גדול או קטן, חזון אחרית הימים ואורגיה לאומית- משיחית לצלילי "אל נא תעקור נטוע" הם החומרים באמצעות ברבש מנסה לעשות לנו סדר בברדק הפוליטי שאנחנו חיים בו. קול המספר הילדותי שמשלב רגישות והומור מצליח ללהטט בקוראים גם כאן ולהזכיר לנו שסוף העולם קרב לצד הרבה דחקות על אי האפשרות המובנית וחוסר ההגיון של המצב הנוכחי.
עץ באוזן הוא לא צואר מקומט, והבעיה הישראלית-פלסטינאית סבוכה מעט יותר מקשייהן של נשים אמריקאיות עשירות אבל גם במקרה הזה - קצת הומור לא הרג אף אחד (עדיין).