חדשות טובות לחובבי סאראמאגו קוראי העברית. "הסיפור על האי הנעלם" - שמהדורה מיוחדת שלו יצאה למכירה ב- 2002 בליווי ציורי צבע של אסף בן צבי ואזלה מן המדפים יצא מחדש כשהוא מלווה בשני סיפורים קצרים נוספים "קנטאור" ו"פיצוי". כל אחד מהסיפורים הללו כתוב בסגנון שונה ומאפשר לנו להכיר צדדים חדשים ופחות מוכרים מאלו שנחשפנו אליהם עד עכשיו בכתביו המתורגמים של בכיר סופרי פורטוגל. יופיים של הסיפורים שמתרחשים במקום ובזמן המנותקים מהכאן והעכשיו, מתבטא בכך שאם נהיה קשובים מספיק אליהם, נוכל להכיר גם צדדים חדשים בעצמנו. לא רק כקוראים אלא גם כבני אדם שחושבים, מרגישים, מתרגשים. צימודם של הסיפורים תחת הכותרת "אי נעלם" מזמינה אותנו לצאת יחד עם הגיבורים למסע חיפושים ואת אותו "אי נעלם" נוכל לגלות גם בעצמנו, משום ששאלת קיומו - כמו גם חקר מהותו - הן השאלות המנחות אותנו במהלך הקריאה.
לכל אי יש שם
בסיפור אגדה משובב, על שמו קרוי הקובץ כולו, גיבור "הסיפור על האי הנעלם" דורש משליט ממלכה עלומה ספינה, כדי שיוכל למצוא אי שלא מסומן במפות, אי נעלם. את הסיפור פותח תיאור קומי של אי הסדר השורר בממלכה ושרשרת אי ההבנות בין המלך לגיבור: הגיבור שמגיע משום מקום מתדפק על שער הבקשות ודורש מהמלך את אותה ספינה, אך המלך בוחר להתעלם משום שהוא מבלה את כל זמנו בישיבה ליד שער התשורות. זאת משום שהוא מעדיף קבלת תשורות מנתיניו מאשר להיעתר לבקשותיהם. גיבור הסיפור לא מתייאש וממשיך להתעקש עד שהמלך נשבר. ברגע הזה נפתח לו שיח חירשים: "איזה אי נעלם, שאל המלך והסתיר את צחוקו, כאילו עומד לפניו מטורף חסר תקנה, מאלה שלוקים בשיגעון ההפלגות.. אין יותר איים נעלמים" (13).
אך בין אם איים נעלמים נמצאים במפות או בדמיון, המלך רוצה בעלות על כולם: "האי הנעלם הזה, אם תמצא אותו, יהיה בשבילי". גיבורנו משיב: "אותך, אדוני המלך, מעניינים רק האיים שהם לא נעלמים". והמלך עונה: "מעניינים אותי גם הנעלמים כשהם כבר לא נעלמים" (13). דבריו של המלך מהדהדים גם באמירה מאוחרת יותר של הגיבור: "אני חושב שלאהוב משהו הוא הצורה הכי טובה של בעלות, ובעלות היא כנראה הצורה הכי גרועה של אהבה" (18).
ובין כל הנעלמים ההלו, מי שנעלמת יחד עם גיבור הסיפור היא בכלל המנקה המוצגת לנו בתחילת הסיפור כאחראית על העברת הבקשות למלך. המנקה הופכת לבת זוגו למסע של הגיבור, מסע שהחל עוד לפני שיצאו מגבולות הנמל והמדינה. הדיאלוג ביניהם - ואף יותר מכך, המילים שלא נאמרות והמחוות שמחליפות את המשפטים שלא החליפו - הופך לבסיס לתקשורת מסוג שונה, לשותפות לדרך.
"הסיפור על האי הנעלם" אם כך ,הופך למשל על בעלות ועל נאמנות, על גילוי ויציאה אל מעבר לגבולות המוכר. זהו סיפור אגדה על תעוזה והתמודדות עם הבלתי ידוע. יחד עם גיבור הסיפור אנחנו לומדים על סירוב ללכת בתלם ועל הרצון לחרוג מהמוסכמות וללכת אל הלא נודע, בין אם מדובר בגילוי, או חקירה, של טריטוריה גיאוגרפית או נפשית. בשל כך האי הנעלם אינו בהכרח מקום ספציפי שניתן לסמן במפה, אלא כלי באמצעותו ניתן ללמוד עוד על עצמנו. ניסיונות החיפוש של הגיבור (להם קדמו ניסיונות השכנוע), מאפשרים לנו לספוג תובנות שלא נוגעות רק ליציאה למסע חיפוש אלא כאלו הקשורות ליציאה אל מחוץ לגבולות האני. גיבורו של סאראמאגו מרחיב את אמירתו המוכרת של המשורר האנגלי הידוע ג'ון דון ש"כל איש הוא אי", ב"סיפור על האי הנעלם" אנחנו מבינים ש"צריך לצאת מהאי כדי לראות את האי" (22).
כוח סוס
גם "קנטאור" מזמן לנו שבירת מוסכמות. הסיפור נחלק בין תודעות האדם והסוס שמרכיבים את הקנטאור, אותו יצור מיתולוגי שקיומו במציאות מוטל בספק. בעולם שברא סאראמאגו, תודעות החיה והאדם מופרדות באופן מלאכותי, אך הן כמו מתעקשות להיות שזורות זו בזו, בתודעה שלישית השייכת ליצור הכלאיים שנקרא הקנטאור. אותו קנטאור אומלל מצוי במרדף תמידי שמתרחש בו זמנית בראשו וגם במציאות. מנודה, הוא נודד בעולם שיושביו משוכנעים שהוא נכחד ומפחדים ממנו, אך הוא גם רדוף על ידי סבלותיו מימים עברו ועל ידי שתי התודעות המרכיבות אותו: "מעולם לא חלם כפי שאדם חולם. וגם אף פעם לא חלם כפי שסוס היה חולם. בשעות שהיו ערים לא שררו ביניהם הרבה רגעי שלום או פיוס" (38).
התיאורים המרכיבים את הסיפור הקצר מצטיינים בפיזיות שלהם ובכל זאת חושפים את האפלה המצויה בנשמתו של היצור המיתולוגי ומגלים בדיוק וברגישות את משאות נפשו באמצעות החיכוך בין הרגשי והגופני, היצרי והרוחני. התשוקות, הרצונות והדחפים שלובים במחשבות, ובין התיאורים מתגנבת נימה של איום החושני הוא מזמין ומרתיע בו זמנית.
כשדמות אישה נכנסת לעלילה העניינים מסתבכים אף יותר והכל נצבע באלימות ובחריגה מרומזת: " בוא אלי. מלמעלה ראה אותה האיש פתוחה כצלב. הוא התקדם לאט. לרגע כיסה צל הסוס את האשה. וזהו. אחר כך סר הקנטאור הצידה ופרץ בדהרה בעוד האיש צועק ומקמץ אגרופים כלפי הירח והרקיע" (55).
התפר בין מיניות ואלימות נשזר ונפרם שוב גם בסיפור האחרון בקובץ "פיתוי" בו נער מביט בנערה "ומשרטט מחווה של מילה שלא נשמעה" (60). ב"פיתוי" אנחנו שומעים את הלמות ליבו של הנער, חווים יחד איתו את הגירוי, את הזיעה הניגרת על עורו. אווירת החושניות, המועצמת על ידי מבטו של הנער המציץ בהסתר אל סביבתו, נקטעת באחת כשהתיאור מתמקד בהרגשת חזיר. שלושת הסיפורים שבקובץ מלהטטים בין האני והעולם שסובב אותו ומתמקדים באותם רגעים שבריריים בהן התודעה מתמזגת עם החוץ, והגופני והמדומיין הופכים לאחד.