שכחת תפוח הזהב: 5 שנים למותה של דליה רביקוביץ

חמש שנים מלאו למותה של דליה רביקוביץ – ויתכן שהגיע זמן לשכוח. חמש שנים מלאו למות גופה, אלא שמותה הפואטי התרחש שנים הרבה קודם לכן, כמעט יובל שנים מהיום, בשנת 1959, מייד לאחר צאת ספרה הראשון והמעניין "אהבת תפוח-הזהב". מאז, כאמור, אותו גוף פואטי פרפר ופרכס מעת לעת, בבחינת תרדמת קלינית קשה המלווה במצמוצים אקראיים מעוררי תקוות שווא.

דליה רביקוביץ, אולי יותר מכל משורר אחר (להוציא את יהודה עמיחי), משמשת כנייר לקמוס בכל הנוגע לטעם ספרותי ושירי. אותה נערה חיננית, שבשונה ממרבית משוררי דור המדינה התקבלה בחום על ידי הממסד הספרותי הישן – ובראש בראשונה על ידי אברהם שלונסקי – בשל העברית המצוחצחת, עולמה הפנטסטי והיכולת השירית המרשימה שהציגה בספרה הראשו, נותרה גם כיום חביבה על הממסד, אך לאו דווקא על זה הספרותי. רביקוביץ היא במידה רבה מה שניתן לכנות ומה שיש לכנות משוררת של מורות לספרות, משוררת של "דודות ספרותיות" או, אם תרצו, המשוררת של השמרנות והבורגנות, במובנן הרע.

אל אותן הפסגות השיריות שאליהן העפילה רביקוביץ בספרה הראשון היא, כאמור, לא חזרה עוד. שורות יפות וחדות כמו "תפוח זהב / אהב את אוכלהו, / אהב את מכהו / בכל אבריו. / תפוח זהב אהב את אוכלהו, / הלך אל מכהו / ב??רו?ת לשיניו" – לא כתבה עוד. שירתה, לצד הלך רוחה, הלכו והידרדרו למחוזות הכישלון והקינה על הכישלון. שירת רביקוביץ היא במידה רבה שירת אי-המסוגלות ואוזלת היד, והתסכול הבא בעקבותיהן.

רביקוביץ. היא תמיד "בובה ממוכנת", היא תמיד "המריונטה", היא תמיד "האיש היושב לבדו בחדר", היא תמיד השואלת: "מה כבר עשיתי?" והיא תמיד העונה: "אני שנים שלא עשיתי כלום. / אני רק הסתכלתי בחלון", "אני ישנה הרבה / אני מחכה הרבה".

רביקוביץ' היא תמיד הממתינה "לראות איך יפול דבר" והיא לעד מעידה "אני לא יכולה להכין את העולם מחדש / וגם אין טעם". אכן, אין טעם. אין טעם בשירה חסרת מעוף, אין טעם במשורר שאינו מאמין בכוחו הבורא, אין טעם במשורר שאינו מאמין.

רביקוביץ, ככל שחלפו השנים, איבדה את האמונה בעצמה, אך, רע מזה, היא איבדה את האמונה בשירה. באחד מרגעי השפל של הספרות העברית, כאשר ידעה רביקוביץ מחסור חומרי (מצב שאינו בלתי שכיח בקרב משוררים) וכשנתבקשה למסור שיר לעיתון בעבור שכר סופרים זעום, כתבה את השורות הכנועות הבאות: "וכל מה שאמרתי אינו יותר / מגניחה חטופה וכחכוח גרון / כי לעזאזל השיר וכל אשר בו, / אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש". יש הרואים בשורות אלו רגע שיא בשירת רביקוביץ, רגע אמיתי ואמיץ. משום מה, איני רואה בכך יותר ממכירתה של בכורה – היינו, השירה – בעבור נזיד עדשים, או במקרה זה, בעבור מאה ועשרים שקל חדש.

בדומה לאנשי תרבות נכבדים ורבים בשמאל הישראלי החדש, גם רביקוביץ מעלה בשעתו בתפקידה כאשת רוח וכמשוררת. שירתה הפוליטית שהחלה מתפרסמת בזמן מלחמת לבנון הראשונה הגיע לשיאים מגוחכים, הן מבחינה פואטית (סיכון הכרוך בכל שירה פוליטית, כפי שאנו קוראים חדשות לבקרים), אך במיוחד מבחינה תוכנית.

בכל הנוגע ל"פולחן האחר" ולנקודת מבט צדקנית וחד צדדית, שברה רביקוביץ כל שיא אפשרי, כשפרסמה בשנת 1998 בגיליונו השלישי של כתב העת "רחוב", מונולוג המזדהה עם מחבל מתאבד בדרכו לפיגוע, וזאת לשונו:

"השעון אומר שיש לי פחות מעשרים וארבע שעות, אבל זאת
אמירה ריקה. אני יודע שאישן שינה רגועה ואם לא אוכל להירדם לא אירדם. בבוקר אצא מן הבית ואחפש לי תחנה נוחה. לא איכפת לי אם בשמש או בצל. האוטובוסים באים בזה אחר זה והרגשות שלי ממילא קהים. מה לי שמש ומה לי צל. הייתי צריך לחייך למחשבה עד כמה אני דומה לבחור יהודי יוצא צבא, אבל חיוך לא יעלה על פני... בבוקר אולי אכין לעצמי קפה, אבל התפילה תיסוך בי יותר חיים מכל דבר מאכל. חיים ראויים אני מתכוון. אינני מהרהר אפילו בגן עדן שבו אללה בעצמו יורד מכיסאו ומלטף את ראשו של השאהיד החדש שהגיע. אם יש משהו שנוסך רכות בשרירים שלי וקוצב בצורה מדויקת את פעימות הלב, הרי זו הוודאות שמחר לפני עשר בבוקר אמחק את ההשפלה באופן שלא תשוב לעולם. הצינור בילקוט הגב יקר לי כמעט כמו הקוראן הקדוש. אני קרוב לגעת במהות".

משום מה, יש הרואים ברביקוביץ הומניסטית, אך הומניזם, כפי שאני מכיר אותו, לעולם איננו חד צדדי, כי "תינוק לא הורגים פעמיים" – גם כשהתינוק יהודי. כאילו לא די בכך שהמונולוג של רביקוביץ הוא פשע ספרותי, הרי שהוא גם פשע מחשבתי, שלצערי הרב הפך מקובל ושכיח למדי בחלקים ניכרים של המחשבה הפושעת של ימינו. אך די עם שירתה הפוליטית של רביקוביץ, שכן, אני כבר נמלא חרטה וצער על שנאלצתי לצטט לשם טיעון שורות הראויות לגניזה.

על מערכת הכוחות והיחסים בין רביקוביץ ליונה וולך כתבו הררי מילים. גם רביקוביץ, שהיתה חסרת יוזמה ומוכרחה, כתבה עם מותה של וולך : "יונה, שלום, / אני מדברת הפעם ואת כבר לא מפריעה". על השיתוק שהפיח ברביקוביץ קובץ השירים "מרגוט" לדליה הרץ – הדליה האחרת, הטובה יותר – שבעקבותיו חדלה רביקוביץ לכתוב במשך שנה תמימה שמענו לא פעם. וגם על מותה של רביקוביץ, האפוף בערפל, שוחחנו לא מעט, עד שדו"ח הפתולוג דיווח, באופן מפתיע, על לב שכשל.

דליה רביקוביץ היתה, וככל הנראה גם תוסיף להיות בשנים הקרובות, דמות מדוברת בשירה העברית, אך לאו דווקא בהקשר השירי. נוסח פואטי עצמאי של ממש היא מעולם לא יצרה או גיבשה, וככל שחולפות השנים משקלה השירי הולך ומתברר, הולך ונשחק, והיא מודרת אל שולי הבמה ומפנה את מקומה ככל שנוקף הזמן. שכן, לא די באי-אילו פרשיות מתוקשרות ובכמה שירים קוריוזיים (ובספר ראשון מוצלח במידת מה) כדי לכבוש מקום של קבע בקאנון העברי המפואר. בקצרה, לא די בשירתה של רביקוביץ – ואילו המיתוס סביבה הולך וכלה.

עתה, חמש שנים מלאו למותה – ואכן הגיע זמן לשכוח. או כפי שהיא עצמה ניסחה זאת באחד משיריה על אודות יונה וולך – "אולי לא אהבנו אותה באמת / גם טבעי הדבר שיתכרסם הזיכרון / כמו שהעפר מכרסם בגווייה".