לבוא בבוץ
הם שניהם שכבו שקועים עמוק בבוץ. הוא שיכול רק לעכל בשר,
בכיר לשעבר שמצא את עצמו רזה עד כדי חולשה רבתי ולידו תאו צעיר,
חובב דשא, אך טיפש, שלא הקשיב ונפל לבוץ.
שניהם תשושים, מביטים אחד בשני. "איך הייתי אוכל אותך,"
אומר האריה לתאו, בעיניו מבט רומנטי.
"אבל אתה כל כך חלש... מסכן." בעיני התאו הבליח דווקא הסוף.
"ניסיתי, אלוהים יודע שניסיתי לחדור את העור שלך, אבל הוא עבה מאוד,
זה קשה לי."
"כן, הרגשתי את הרצון שלך, את הריר, את הרעב, את הגירוש שלך,
את הצעירים מתקוטטים לקראת הייחום הקרב של הנקבות לשעבר שלך,
אותך מסתתר בשיח שנבל."
האריה נזכר בצבוע צעיר שלכד תחת כפו, בעיקר זכר את החוצפה שלו.
"זה סופך," אמר הצבוע, צוחק ונשנק.
"אבל כפי על גרונך," אמר האריה.
"גורלי בגורלך," אמר הצבוע. "עכשיו זה רק אתה."
"אבל, אם אני נשאר ואתה זה שהולך... מדוע זה סוף שלי?"
הצבוע נחנק ונדם.
"אני ממש מרגיש מטופש," אמר התאו.
"מדוע?" שאל האריה.
"אני באתי לבוץ, כי... פשוט כי אמרו לי שאסור לי לבוא בבוץ."
"האבות?"
"כן. הם אמרו... וזה נראה לי לחלוטין הגיוני, ומוסכם, ורשום בשמיים.
והנה, פתאום מוצא אני עצמי בבוץ."
חבורת צבועים הגיעה בריצה עצלה ונעצרה על שולי הבוץ.
האריה זיהה את הבכירה שלהם, בעבר הוא נאבק איתה על גווייה של תן.
היא הפסידה. זה היה מזמן.
"טוב לראות אותך," אמרה הבכירה. "טוב לראות אותך בבוץ."
"אני עומד לחבק אותך," אמר האריה לתאו.
"למה?" שאל התאו, מסוקרן.
"כדי שלא יאכלו אותך."
האריה עטף את התאו בכפותיו ושניהם שקעו.
גלעד כהנא / פיסוק של נעלמים, הוצאת אבן חושן