בחודש פברואר האחרון נפל דבר בישראל. אחרי תקופת ההסתגלות המקובלת, נכנס לתוקפו החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל, או כפי שאנחנו נוהגים לכנות אותו - חוק הספרים. החוק, שעבר בכנסת כבר בחודש אוגוסט אשתקד, נועד לתקן את המצב הקיים, בו סופרים השתכרו סכומים זעומים על עבודתם, עשרות אגורות בודדות בדרך כלל, בין היתר בעקבות מלחמת המבצעים שהשתוללה בין שתי רשתות הספרים הגדולות בישראל- סטימצקי וצומת ספרים. קורבנות נוספים של אותה מלחמה העקובה מדם בין שתי הרשתות היו חנויות הספרים העצמאיות, שלא יכלו להציע לקהל הרחב את מבצעי ה'ארבע במאה' השונים, וכך החנויות הקטנות מצאו את עצמן נופלות חלל אחת אחרי השנייה.
את החוק להגנת הספרות והסופרים יזמו במקור חברי הכנסת ניצן הורוביץ, שלי יחימוביץ', זבולון אורלב, נחמן שי ויריב לוין, שהגישו הצעת חוק פרטית בנושא בשנת 2010. בהמשך אימצה את הצעת החוק גם שרת התרבות והספורט, לימור לבנת שהגישה הצעת חוק מטעם הממשלה שאושרה בסוף חודש יולי האחרון. הרבה דובר בחוק החדש מאז יצא לראשונה, ואף הרבה קודם לכן. בעלי אינטרסים שונים טענו דבר אחד, בעוד אחרים טענו דבר אחר - נראה כאילו אף אחד לא הצליח לבאר את החוק לעומקו.
בסופו של דבר מדובר בחוק פשוט יחסית. החל מכניסתו לתוקף, מחויבות הוצאות הספרים להטביע על גבי כריכתם של הספרים החדשים את מחירם המומלץ לצרכן ואת חודש ושנת הדפסת המהדורה הראשונה של הספר. במשך 18 החודשים שלאחר יציאתם ייחשבו הספרים למוגנים על פי חוק. במסגרת תקופת ההגנה הזו, אסור למכור את הספרים החדשים בהנחות מכל סוג שהוא, למעט בתקופת שבוע הספר העברי, במסגרתו מותר למכור את הספרים המוגנים בהנחה של עד 20%.
בצורה כזו, לדוגמה, מבט חטוף בכריכתו האחורית של "הרים אני רואה", ספרו החדש של רועי בית לוי, יכול ללמד את הקוראים כי הוא פורסם לראשונה בחודש פברואר 2014, כך שהוא מוגן לפי החוק החדש, וכי מחירו בחנויות הספרים יעמוד על 68 שקלים, כפי שנקבע על ידי ההוצאה. בשבוע הספר, לעומת זאת, יוכלו החנויות למכור אותו בהנחה של 20%, כלומר- במחיר מינימלי של 54.4 שקלים.
החוק מסדיר גם את אחוזי התמלוגים המשולמים לסופרים על ידי הוצאות הספרים. החוק קובע אחוז מינימלי של תמלוגים שישולמו לסופרים ממכירת יצירתם- 8% על 6,000 העותקים הראשונים ו- 10% החל מהעותק ה- 6,001. כך לדוגמה, על אותו ספר של רועי בית לוי, שנמכר בחנויות הספרים ב- 68 שקלים, יקבל הסופר בסופו של דבר סכום של כ- 5.4 שקלים. זאת בתנאי שלא חתם על חוזה הקובע אחרת לפני שהחוק החדש נכנס לתוקף.
נקודה נוספת בה מנסה לטפל החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל היא הבעלות הצולבת של מוציאים לאור וחנויות ספרים. צומת ספרים מהווה דוגמה משמעותית לבעלות שכזו, כאשר שותפות בה הוצאות הספרים מודן וכנרת זמורה ביתן. אך גם רשת חנויות הספרים סטימצקי לא טומנת ידה בצלחת, ומעורבת באחוזים נמוכים בהוצאות הספרים כתר והקיבוץ המאוחד, ואם תתבצע בסופו של דבר העסקה הנרקמת בימים אלה, תימכר סטימצקי לחברת ארלדן, בעלת השליטה המרכזית בהוצאת כתר. הבעייתיות העיקרית של בעלות צולבת נובעת מההעדפה הטבעית של הרשתות לקדם את ספריהן של הוצאות הבית, עליהם יש להן רווח גבוה יותר, דבר הפוגע משמעותית בהוצאות הקטנות.
הצעתו המקורית של ח"כ ניצן הורוביץ כי בעלות צולבת שכזו תהיה אסורה, הוסרה מהחוק שעבר בסופו של דבר. כדי בכל זאת לנסות ולהתמודד עם הבעיות שבעלות צולבת שכזו יכולה לגרור, הוחלט כי בחנויות השייכות להוצאות ספרים יוגבל שטח התצוגה המוקדש לספרי ההוצאות הקשורות בחנות כך שלא יעלה על 45% משטחי התצוגה המועדפים בחנות, קרי- חלונות הראווה ושטחי התצוגה בהם חשופה כריכתם הקדמית של הספרים. בנוסף, החוק קובע כי אסור לחנויות הספרים וההוצאות לתגמל בשום צורה מוכרים בחנויות השונות בעבור המלצה על ספרים מסוימים.
ביקורת רבה נשמעה בעקבות חקיקתו של החוק, אם בטענה כי בעצם התערבותו בפיקוח על מחירי הספרים הוא פוגע בשוק החופשי, אם בטענה שהוא יפגע בסופרים הצעירים והלא מוכרים בעקבות ההעדפה של המו"לים "ללכת על בטוח" ולהוציא ספרים של יוצרים מוכרים ולא להסתכן עם הוצאת ספרים שעתידם לוטה בערפל ומנועה מהם האפשרות לשווק אותם באמצעות מבצעים אגרסיביים, ואם בטענה כי הוא יהפוך את הספרים למוצר לעשירים בלבד. אך החוק הישראלי לא המציא את הגלגל, ובעצם שאב את השראתו מ"חוק לאנג" הצרפתי, הנקרא על שמו של ז'אק לאנג, מי שהיה שר התרבות והחינוך הצרפתי בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת ומי שהוביל את חקיקתו. שמו של החוק הפך במרוצת השנים לשם גנרי לחקיקה המסדירה את מחירי הספרים, ובמדינות נוספות, מלבד צרפת, ניתן למצוא חוקי "לאנג", המסתמכים גם הם על החוק הצרפתי.
התוצאות בשטח מראות כי מרוויחים גדולים אין מהחוק הזה. למרות שאין להן יכולת להציע ספרים חדשים במבצעים, ובעצם - כדי להתמודד עם הירידה הצפויה במכירות, הרשתות הגדולות ממשיכות לדרוש מהוצאות הספרים למכור להן את הספרים בהנחות ענק של 70-78%, הנחות המקטינות באופן משמעותי את אחוזי הרווח של ההוצאות הקטנות, הנאלצות לשלם תמלוגים גבוהים יותר לסופרים, בעוד הרשתות מכניסות לכיסן סכומים נמוכים בהרבה, מהם הם צריכים לקיים את כלל התשלומים על הפקת הספרים.
כך לדוגמה, ספרו של מתן חרמוני "ארבע ארצות" נמכר לצרכן ב- 69 שקלים, בעוד הרשתות משלמות להוצאת הספרים בין 15 ל- 20 שקלים עבור אותו ספר. 8 האחוזים המגיעים לכיסו של הסופר, מסתכמים בכ- 5.5 שקלים. מצב זה עשוי להוות גזר דין מוות עבור ההוצאות הקטנות, דבר העשוי להשפיע משמעותית על כמות הספרים החדשים שייצאו לאור בעתיד. על מנת להתמודד עם בעיה זו, הוגשה בחודש פברואר האחרון הצעת חוק של ח"כ ניצן הורוביץ שתגביל את אחוזי ההנחה שייגבו הרשתות מהוצאות הספרים ל- 40%, ובכך לתת להוצאות מעט אוויר לנשימה אל מול המשא ומתן עם הרשתות.
בנוסף, הוצאות הספרים מתמודדות עם נתח מכירות נמוך יותר, הצרכנים משלמים מחירים גבוהים יותר, וחנויות הספרים העצמאיות, אלה שהצליחו לעמוד על רגליהן האחוריות ולהחזיק את הראש מעל למים במהלך המלחמה הפרועה בין סטימצקי וצומת ספרים, חנויות אלה ממשיכות באותו מאבק קיומי על ליבו של עם הספר, שמצידו בסופו של דבר - מעדיף לשבת בסוף היום מול "האח הגדול", ובלבד שלא יצטרך לקרוא כמה מילים על דף לבן ובכריכה קשה.