"אפס אחוז, ריבית משתנה".
ארבע מילים אלה היו עד לא מכבר חלומו הרטוב של כל אמריקאי. לא היתה פעולה עסקית קלה ונטולת סיכונים, לכאורה, יותר מלקבל מפתח של בית בלי להוריד עליו אפילו סנט אחד במזומן, ולאט לאט לשלם את המשכנתא. ביולי 2007 החלום הזה הפך לסיוט. משבר הסאבפריים גרם לפיטורים המוניים, לסגירת חברות ומעל לכל, השאיר משפחות על סף קריסה כלכלית והגדיל את הסיכוי לגירושין. ניק ואיימי דאן, גיבורי המותחן "נעלמת" של ג'יליאן פלין, עמדו בפני כל הסכנות הללו וראו סיכוי אחד להציל את עצמם: לארוז את החפצים ולצאת לדרך חדשה.
ב-2010, השנה השלישית לנישואיהם, ניק ואיימי, זוג ניו יורקי אוהב, נותרו ללא עבודה. הדיכאון היה בשיאו, ניק איבד את עבודתו כעיתונאי וגם איימי נותרה חסרת תעסוקה. הזוג דאן ארז את חפציו ועבר לעיירת הולדתו של ניק במיזורי, כדי שיהיה קרוב לאביו חולה האלצהיימר ולאחותו התאומה. איימי לא אוהבת את הרעיון, אבל הולכת עם בעלה באש ובמים ואף מלווה לו את 80 אלף הדולרים האחרונים שיש בחשבון החיסכון שלה על מנת שיפתח בר. כשהם מביטים במראת מכוניתם על קו הרקיע ההולך ונעלם של מנהטן, מתחיל פרק חדש רווי מסתורין בחייהם. שנתיים חולפות, וב-5 ביולי 2012, יום נישואיהם החמישי, איימי נעלמת. ניק חשוד, כמובן, ברצח. הרמזים בשטח אינם עוזרים לו להוכיח את חפותו, גם לא היומן שכתבה איימי. גם לא, למרבה הפלא, הוא עצמו.
פלין יצרה שני גיבורים שהופכים במהרה לאנטגוניסטים. בסיפור מלא תככים ומזימות, במיוחד כשבמרכזו ניצבים בני זוג, נהוג לסמן את הטוב והרע. במקרה הזה מדובר פשוט בשני בני זונות. לא, ניק ואיימי הם לא אנשים רעים. ניק אינו הטיפוס שעליו תאמין שירצח, הוא בסך הכול גיק ניו יורקי חסר תעוזה, ואיימי היא האישה המסורה שתרחיק עד קצה העולם, תרתי משמע, עבור בעלה. אבל הם מחליטים לשחק משחק, הם לא מספרים את האמת. וזה מחרפן, או, בוי, כמה שזה מחרפן. הדבר היחיד שגרוע יותר משקר עם מטרה הוא בלוף חסר תוחלת, ובזה שניהם מתמחים. "זה היה השקר החמישי ששיקרתי למשטרה. ורק התחלתי", ניק מגלה כבר בפתיחת החקירה כשהוא מתגאה בפיסת מידע חסרת משמעות שאותה החליט לעוות, סתם ככה. את המסר, אגב, הוא לא שולח לשוטרים אלא לנו, הקוראים: היכונו ללא מעט הפתעות מצדי, כי אני לא מסתיר רק מהם. גם לכם ייקח זמן לגלות את האמת.
היעדר גיבור "טוב" יוצר מצב של אמביוולנטיות קבועה. הלוואי שיתקעו את ניק השחצן, אתם חושבים, אבל יהיה כיף אם ייצא זכאי. לאיימי מגיע למות, אבל היי - קשה להתנתק ממנה, אולי בכל זאת עדיף שימצאו אותה בחיים. המשחק הכפול שפלין משחקת עם הקוראים שואב אותם פנימה בלי יכולת אמתית להתנגד, כל שכן להניח את הספר בצד. אומר רק שאת הרומן המטלטל הזה גמעתי בסופשבוע אחד, ולא היתה זו משימה פשוטה, שכן "נעלמת" הוא לא ספר טיסה שעלעול קל בדפיו יזניק אתכם קדימה. מדובר ב-485 עמודים שלכל משפט בהם יש משמעות, אף פרט אינו מתפספס. פלין יצרה פסיפס סבוך ומרתק שהמילה שהכי קרובה לתאר אותו היא "שלמות".
החוויה אינה כה עוצמתית רק משום שמדובר בספר מתח. דרך חוש ההומור הציני של ניק ("פיתחתי אמונה שאין מדכא יותר מעוגת שמרים, מאפה שנראה עבש כבר כשהוא מגיע") והקלילות של איימי ("אני מסרבת מסרבת! להפוך לנקבה כועסת, צורמנית עם פה קפוץ"), פלין מסירה אט-אט את קליפות הזוגיות של השניים עד שהיא מגיעה לליבה, וגם שם אינה עוצרת וממשיכה לנבור. איימי וניק אולי דמויות קיצוניות ומניפולטיביות, אבל הם גם כל אחד ואחת מאיתנו. לכל זוג באשר הוא יש סודות ושקרים קטנים, אנו עושים פשרות כואבות, לכולנו יש את הרגעים שבהם אנחנו מחייכים אבל בעצם מתים להרוג. פלין לוחצת על הנקודות הכואבות ומעמתת את ניק ואיימי עם האני הפנימי שלנו. הם כל כך מציקים, שנדמה שלא הם הקורבנות, אלא אנחנו, שנאלצים להתמודד עם תמונת המראה הלא מחמיאה אך מאוד מדויקת הזו.
אפשר ש"נעלמת" הוא הרומן הטוב ביותר שראה אור בעברית בשנים האחרונות, כשיעל אכמון המצוינת דואגת שדבר לא יילך לאיבוד בתרגום. זהו אינו ספר מתח, אלא מסמך מפחיד ומסקרן, ששופך אור חדש על המושג "משפחה גרעינית", ומעמת אותנו עם העובדות הקטנות ביותר שחשבנו שאנו יודעים על חיי הנישואים. לרוץ לחנויות.
485 עמודים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, עם עובד / תרגום: יעל אכמון