לב המדבר

אחד מעיקרי האמונה של הקלוויניזם, הזן הקר ביותר של הפרוטסטנטיות, הוא הפרדסטינציה. אלוהים, הטיף ז'אן קלווין, קובע את גורלו של כול אינדיבידואל הרבה לפני שזה או זו נולדים, ואין שום דבר שהוא או היא יכולים לעשות בקשר לזה. הקתולים יכולים לקנות את גאולתם בכסף, הלותרנים נגאלים עקב חסדו האינסופי של האל, אבל הקלוויניסטים – שום דבר כבר לא יעזור להם. אם אלוהים החליט מראש שהם הולכים לגיהנום, שם בסופו של דבר הם ימצאו את עצמם.

לא הייתי מטריד אתכם בזוטות תיאולוגיות, ועוד תיאולוגיה של גויים, לולא היה עיקרון הפרדסטינציה הופך לנדבך כול-כך חשוב של ספרות הפנטסיה, ומתוך כך, לנדבך חשוב של "הלב הקבור", הרומאן החדש של שמעון אדף. גיבוריהם של ספרי פנטסיה נבחרים לרוב מראש, על ידי כוח עליון, להציל את העולם; כול השאר צריכים לעבור גיבוש. הפרוטגוניסט של "הלב הקבור", א?מיר מור-טל – חוץ משמו המביך (משחק מילים על a mere mortal) – הוא ילד רגיל לחלוטין. למעשה, הוא רגיל בצורה יוצאת דופן, חסר-ייחוד באופן סינגולארי. זה כבר צריך לעורר את חשדם של מי שקראו ספר פנטסיה אחד או שניים בחייהם: איטס אולווייז דה קווייט וואנז.

כמובן, לא צריך לקרות הרבה כדי שנגלה כי גורל היקום מונח על כתפיו הזוויתיות של אמיר. מסתבר שהקרב בין ארבעת המלכים, ובראשם אמרפל מלך שנער, לבין אברם – מעבר לזה ששימש כמקפצה של אברם מהסיירת ישר לפיקוד – היה אירוע בעל השלכות מטאפיזיות חסרות-תקדים. בבשורה על פי אדף, אמרפל (שרש"י מזהה אותו עם המלך נמרוד – הו, האירוניה!) הוא סוג של רב-מג מרושע הרוצה להשתלט על העולם, להרע לאמיר וליקיריו, לכונן משטר נשיאותי בישראל, ועוד עניינים שניתן למצוא באג'נדה של כל נבל ממוצע. אמיר, כפי שנרמז בתחילת הפסקה, הוא הילד היחיד בעולם כולו שבכוחו לעצור את אמרפל.

הבעיה הגדולה של "הלב הקבור" היא שכבר קראתם אותו. אין בו ולו מהלך עלילתי אחד שאינו צפוי מראש, ושלא נמצא כבר, בווריאציה כזו או אחרת, בספרי פנטסיה אחרים – שנאמר, הכל רשום והרשות נתונה: ילד מתבגר המגלה את כוחותיו הפלאיים? צ'ק; עזר-שנגדו אסרטיבית וקופצנית? צ'ק; ארכי-רשע שדמותו היא היפוכה של דמות האב הביולוגי הרופסת? צ'ק; חברויות אמיצות הנקשרות בין הפכים גמורים ולוקיישנים טרנסצנדנטיים? הבנתם את הרעיון.

לזכותו של אדף יאמר שהוא ניסה לפתח מיתולוגיה מקומית. העלילה מתרחשת לסרוגין במבוא-ים, עיירת-הפיתוח עם השם הכי יפה בישראל, ובעולם פלאי שיש בו קמצוץ מטאפיזיקה אריסטוטלית, קורט מיסטיקה יהודית ונגיעה של הארי פוטר. אלא מאי? מבוא-ים היא עיירת-פיתוח סטרילית למדי. אמנם רוב גיבורי הספר מזרחיים (הרעים, לעומת זאת, סתם כנענים), אבל זה לא ממש בא לביטוי בספר, וגם חווית החיים בחלקה הדרומי והמוזנח של ישראל נפסחת: מצד אחד, טליה מציינת בעצב שהוריה נאלצו לעבור לעיירה עקב פיטורים כואבים, אבל מצד שני, מבוא-ים היא כול-כולה פורטל מופלא לעולמות עליונים ותחתונים, עד שכמעט נדמה שהקאסמים שווים את זה.

גם הגיבורים של אדף סטריליים. הילדים שהוא כותב לא נשמעים כמו ילדים ישראליים – הם נשמעים כמו דמויות מספר: התחביר מושלם, הדיקדוק מדוקדק ולאורך הספר כולו אף אחד לא אומר "שתי כדורי אש" במקום שניים. המתבגרים של אדף גם לא ממש מרגישים כמו מתבגרים, אלא יותר כמו מבוגרים קטנים ואחראיים. דווקא הניצבים, בני כיתתם של אמיר וטליה, מזכירים ילדים אמיתיים; הם עסוקים, גם אם בעברית מצוחצחת להפליא, בהקנטות מטופשות ובמאבקי יוקרה זעירי-אנפין. אף אחד מהם לא מציל את העולם, אמת, אבל לפחות הם מזכירים בני אחת-עשרה.

וזה מוביל אותי לתהייה הבאה: מה אם כל העסק הזה עם אמרפל וגלגלי הבריאה הוא לא יותר מניסיון אחרון, נואש, לדחות את ההתבגרות הבלתי נמנעת, קצת כמו הפרזנט פרוגרסיב של אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי"? הרי המחווה הגדולה של אמיר, זו שמשליכה אותו אל מימד בראשיתי בו הזמן משתבש, היא קבורת ליבו. האין הוויתור על הלב והשהיית הזמן תחבולות שנועדו לעכב את שיפעת הרגשות שתכה בו, אם הוא רק יניח רגע לעובדה שאמרפל הוא שר צבאות אכזרי וצמא-דם וישים לב שטליה פינטו ממש, אבל ממש דלוקה עליו?

או שאולי ההתנגדות העיקשת של אמיר לתהליך ההתבגרות היא דווקא קו-מילוט מהגורל שהכתיבה לו מראש מדינת ישראל, שבחרה לתקוע את הוריו או הורי-הוריו כמגן אנושי על הגבול, ומאז בוחרת בעקביות גדולה להגיד להם ללכת לעזאזל. אני מניח שאמיר יודע בחוש מהי הפרדסטינציה שלו – וסביר להניח שהיא לא כוללת משרת עורך בהוצאת ספרים. אני מעדיף להאמין שאדף בוחר להציב את אמיר בשורה אחת עם אברם, משה ועוד יהודים טובים שאלוהים בחרם כאלטרנטיבה פנטסטית, אלטרנטיבה שלא יכולה להיות אלא פנטסטית, לגורל שנבחר על ידי המדינה לאזרחיה החיים בשדרות.

"הלב הקבור", שמעון אדף. הוצאת אחוזת בית