לאכול בפה סגור

מצחיק, מגזין האמנות החדש "פיקניק". גם בלי להגיד יותר מידי (זהו מגזין ללא טקסט שכולל רק יצירות מתחומים שונים) הוא מעביר הרבה הומור, ובניגוד להתנהלות הרגילה של פרוייקטים אמנותיים, הוא לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מידי, אלא מריץ (הרבה) דאחקות, רובן פנימיות. אבל בו בזמן הוא גם לא נותן לנו לשכוח לרגע לאן הוא מכוון, ולא מתבייש בהיותו יומרני או בניסיון להציג, אם לא ליצור, סדר יום חדש. יש כאן כ-40 אמנים, רובם ישראלים, חלקם זרים אך אנונימיים יחסית. רק חלק קטן מהמשתתפים מוכר – נטלי צבילינגר, הלל רומן, עמית ברלוביץ וגם בוקי שורץ (ועוד בעבודה מוקדמת מ-4-1973). רוב העבודות, כאמור, נטולות טקסט. מרביתן צילומים (שרוחה של רונה יפמן מרחפת מעל רבים מהם), חלקן איורים שנראים כאילו הם מרושלים או לא גמורים במכוון. וישנם גם ציורים, שמאבדים עוצמתם המקורית מעצם שילובם בפורמט קטן יותר.

לא מדובר כאן בקבוצת דפי 4A משוכפלים ששודכו להם יחדיו. בפיקניק לא התפשרו והפיקו מגזין מושקע ועבה שכיף לדפדף בו. נייר הכרומו העבה ואיכות ההדפסה הגבוהה מיד מעלים אסוציאציות של חו"ל. בנוסף, למגזין יש שתי עטיפות – שתיהן לבנות, צחורות, ללא אף מילה, מחיר, כותרת או תו דפוס. ראשונה היא כריכת המגזין, שהיא לבנה ופשוטה, והשניה קצת יותר מתוחכמת: כולה לבנה מבחוץ, אך מבפנים היא בעצם פוסטר מצוייר – מעשה ידיו של אמן בשם ווינהורס. אותו אמן מקבל יחס מועדף גם בתוך העיתון, שם מוקדשות לו כפולות עמודים רבות במקום טוב באמצע, ועבודותיו מופיעות ברצף בעמודים 116-128. לא רק שווינהורס מקבל את מרכז הבמה (ואת "מאחורי הקלעים" של העטיפה) וכך הופך לנער הפוסטר של פיקניק - עבודות הקומיקס שלו מודפסות על רקע כסוף המדגיש עוד יותר את מעמד הכוכבות שיוצרי פיקניק רצו להעניק לו.

ריבוי החומרים והעבודות מעיד אולי יותר מכל על טעמם של חברי המערכת ועל סצינה מסוימת שמתרחשת אולי במציאות ואולי רק בראשם. אבל הגודש והצפיפות של הדימויים גורעת מעמידתן העצמאית של העבודות, וגם מהאמירה אליה כיוונו היוצרים.

האינטראקציה בין הדימויים השונים יוצרת מעין דיסקו של אמנות צעירה. הרצף מכתיב את אופן צריכת הדימויים והמגזין המושקע מזמין בעיקר דפדוף - ופחות היעצרות פרטנית והתעמקות בעבודות; קצת כמו צפייה בטלוויזיה שבה אין שליטה על הרצף שמהבהב מול הצופה: הכל נדמה אותו הדבר. הדאחקות, בסופו של דבר, מרדדות את הדימויים, ורק לעיתים נדירות מאפשרות לעבודות להשאיר רושם חזק במיוחד על הצופה-קורא. למשל - פריימים של רובי ליבוביץ' (89-99) שנראים כאילו נלקחו מסרטי פורנו, שהוצמדו לעבודות של קארין אביעז-טפר, שבקריצה לגוטייה מעצבת ארנקים מחזיות (86-88); מצידם השני מופיע דימוי מטריד של שריפה של תמרין פולדר (100).

לבסוף, ראוי להתעכב על אלמנט נוסף ומעורר השתאות, המכריז על פן אידיאולוגי נוסף: היעדרן של פרסומות או חסויות כלשהן. מחד, החוסר גורם לתחושת כבוד למערכת פיקניק (המעצב דן גבע, האדריכל מאיר קורדבני וחוקרת האמנות עדי אנגלמן). מנגד – WTF? - מילא בלי מילים, אבל מאיפה הכסף? ואיך מתאפשר החיבור בין אמנות וכלכלה, אסתטיקה ולייף סטייל - המתבטא גם ברמת הגימור הגבוהה? הרי בסופו של דבר, "פיקניק" הוא מוצר שלא מיועד לכל אחד, אלא משדר סלקטיביות ואקסקלוסיביות.

לסיכום, רוב העבודות נראות בינוניות ומאבדות מהתנופה שלהן. נשאר בעיקר הגימיק והדאווין - אבל איזה פאסון. כבוד לפיקניקים על היוזמה והיומרה, אולי פחות דימויים, נושאים ותמות, ואפילו שילוב פחות אמנים יאפשרו לאמנות לנצח את הפורמט, עם או בלי מילים.