תחת הערך מולטי טסקינג במילון ראוי שתופיע תמונה של רותם ריטוב. בגיל 35 היא הספיקה להיות רקדנית (בלהקתו של עידו תדמור ובלהקת פרסקו) וללמוד אדריכלות וכעת היא מלמדת עיצוב פנים ומשמשת כאוצרת, יוזמת, מפיקה ובעלת הבית של התערוכה "2010" שנפתחה אמש (שני) בגלריית Apart.Art בתל אביב.
למה בעלת הבית? כי הגלריה, שנוסדה בספטמבר האחרון, ממוקמת בקומה התחתונה של דירת הסטודיו של ריטוב בפלורנטין. או במילים אחרות, אין שום מחיצה בין העבודה שלה לבין חייה הפרטיים עובדה שעשויה להסביר את העניין שהאישי שלה בתערוכה החדשה שהעלתה.
"2010" היא בעצם שלוש תערוכות נפרדות, שיעלו בזו אחר זו, בהפרש של חודש, כשהנושא שמקשר בין שלושתן הוא הדקונסטרוקציה אותו מושג שטבע הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה ושעמו הוא מזוהה יותר מכל. "תמיד נמשכתי לרעיון שמאחורי הדקונסטרוקציה", אומרת ריטוב בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחת התערוכה, "דרידה התייחס לשפה בכלל ולמילה בפרט ולאפשרות לפרק אותן ולהרכיב אותן מחדש. אלה שתי התמות העיקריות שמעניינות אותי בתערוכה, בנוסף לנוכחות של הקהל ושל האמן בעת העשייה עצמה. במילים אחרות הריאליטי של היצירה".
"אנחנו חיים בתקופה של שברים", ממשיכה ואומרת מי שהגלריה היא ביתה וביתה הוא גלריה. "ריבוי מקצועות, ריבוי קריירות, ריבוי בני זוג, ריבוי חלומות. אנחנו כבר לא יצורים פשוטים וחד מימדיים כמו פעם".
זו בזיוק הסיבה שריטוב החליטה לפרק את התערוכה לטרילוגיה. "שלושת התערוכות מתקשרות זו לזו, אבל גם עומדות בפני עצמן. הראשונה שואלת היכן?, השנייה מתי? , והשלישית מי?"
"בתערוכה הראשונה, אני מנסה לברר את מהם הדברים הפיזיים החיצוניים שמשפיעים עלינו בראי הסביבה והתקופה. כך, למשל, בעבודת הווידיאו של רות שרייבר, שהיא מעין הומאז' ליצירה 'אולימפיה' של הצייר הריאליסט אדוארד מנה. ב'אולימפיה' רואים אישה שוכבת ערומה על כורסא. שרייבר פירקה את הדימוי הקנוני הזה ועל ידי כך הצליחה להראות כיצד הסטריאוטיפים והקלישאות שאנחנו רואים כשאנחנו מסתכלים על התמונה המקורית נוכחים גם כיום".
"התערוכה השנייה, שתפתח בעוד חודש, מבררת כיצד אלמנט הזמן מופיע באמנות. בין השאר, יוצגו בה עבודות של רונית בינדר, שחלק מתהליך היצירה שלה הוא להשאיר את העבודות שנה וחצי בחוץ כדי לאפשר לפגעי הזמן להופיע בעבודה. יהיו גם צילומים של יניב וייסה מאתר בנייה בחיפה, בהם לא לגמרי ברור היכן מתקיים ההרס והיכן הבנייה. נבנה, נהרס? מה קודם למה?"
"החלק השלישי יתמקד בדמות האדם בתוך האמנות," ממשיכה ריטוב. "למשל, בעבודה של אמיר פולק, שמדגים כיצד הריחוק של נושאים אנושיים קשים על ידי ייצוגם דרך חיות, במקרה שלו ארנבים, מסייע להתמודדות. יש בה ארנב אחד שחותך את הוורידים וארנב אחר בתפקיד רוצח. העבודות מאד צבעוניות ויפות, ולכן מערבות מספר אלמנטים אסתטיים יחד כדי ליצור חוויה מאד מורכבת אך בו בזמן מהנה, למרות התוכן הקשה."
"בגדול, בתערוכה אני יותר שואלת שאלה מאשר אומרת אמירה, למרות שבעצם ההעלאה של תערוכה כזו אני כבר מצביעה על תשובה אפשרית. מה שמעניין אותי זה איך אני מתקיימת במרחב החדש הזה, העכשווי, המפורק. לכן, אין אמירה נוקבת בתערוכות, למרות שזה מתבקש, אבל אני כן מדברת על ההסתפקות בסמל או בלוגו, דבר שאומר משהו שלם למרות שהוא עצמו חלול וריק מתוכן."